סמים יש בכל מקום.
יש כאלה שלוקחים אותם בשתייה, יש כאלה לעשן, יש כאלה להסניף, יש להזריק.
ומה אני, טמבל שכמוני, בכלל מסתכל לכיוון שלהם?
כי יש עוד סמים בעולם. טובים יותר.
יש כאלה שלוקחים בשמיעה,
יש כאלה שלוקחים במגע,
במבט,
בריח,
בתחושה, באדרנלין שמתפרץ
בתשוקה.
כימיקלים זה לאנשים חלשים.
ככל שהם כבדים יותר הם בשביל חלשים יותר.
כי לכמה רגעים זה מרגיש מגניב
והראש מסוחרר ואין שיווי משקל
והכל נהיה מטושטש כמו מאחורי מסך לבן שקוף.
ואחרי זה? תחושה שאי אפשר לתאר ממש...
כאילו מרחו אותי בחרא ובקיא של חיה
ואני רק מת להוריד את זה ממני
ואי אפשר, צריך לחכות בסבלנות.
כל כך אדיוטי, אבל טוב שהדברים קרו לי בצורה כזו
שאני מגיע שוב לאותה דעה שהייתה לי קודם.
לא בשבילי. אני בפנים אדם עם השקפה של ילד בסך הכל.
ילד קטן, שיודע שאסור סיגריות ואלכוהול וסמים.
לא כי אמרו לו. בגלל שהוא אמר לעצמו.
והילד, כמו כל הילדים, הוא סקרן.
אבל לאן הסקרנות הזו הובילה?
הובילה לאותו המקום, מעגל,
הובילה להגיד לי ששלושת אלה זה סתם חרא.
להשתכר עד אובדן הכרה? להתמסטל עד שאני לא מסוגל להדליק גפרור?
זה פשוט לברוח מהמציאות. זה משכיח. זה מזיז אותה הצידה
יוצר לכמה שניות מציאות חדשה שבה הכל מתנהל כמו שאתם רוצים.
והפצצה הזאת, כשחוזרים למציאות האמיתית,
זה יותר גרוע מלהתעורר מהחלום
הכי מתוק שיש, שבו כל הפנטזיות מתגשמות
כי זה מלווה בתחושת אשמה קצת, בתחושת גועל קצת,
בחולשה, חוסר יציבות פיזית.
עולה במדרגות, נאחז במעקה,
לא ליפול,
תעלה לאט יותר, אל תרוץ,
ניגש לשרותים, מדליק את האור,
זורק את מה שנשאר לאסלה, מוריד מים
לוקח את המברשת של השירותים,
נוגע באמצעותה בקצף שנוצר,
לראות שזה לא נשאר לצוף,
הולך למרפסת החשוכה, אוסף את הגפרורים,
זורק את כולם לפח, גם את הלא משומשים.
יורד למטה חזרה, לאכול... להעביר את הטעם הזה.
ומתיישב לכתוב פוסט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה