פאקינג סילבסטר. בואו כולנו נשמח... (27/12/2004)

 כן כן עוד שנה הגיעה. ואני בטוח שכל מי שקורא את זה כרגע (או לפחות הרוב) מרגיש את אותה התחושה כמוני. מן תחושת החמצה שכזאת. "עוד שנה הגיעה, ואין נשיקה בחצות". ברור שהנשיקה היא כביכול פרט "שולי" ולא חשוב. אבל אתם יודעים שאתם מרגישים בדיוק כמוני. כולכם רציתם להיות בטוחים שעד הסילבסטר הבא אתם כבר תעברו בהרבה זמן את הנשיקה הראשונה, תהיו עם חבר/ה כבר שלושה חודשים ותהיו מאוהבים עד מעל לראש.

 
אבל ידידיי היקרים, לא כך המצב. אתם יושבים בבית, קוראים פוסט של איזה מישהו שכרגע מרגיש מאוד מאוד אומלל מבפנים, למרות שבחייו האמיתיים אף אחד לא יודע על זה. אתם יושבים מול מסך וקוראים. ויכול להיות שגם בסילבסטר עצמו אתם תשבו מול מסך ותקראו. או שתהיו באיזו מסיבה. אבל לא תהיה נשיקה.
 
לדעתי, אולי זאת בעייה של החברה שלנו, שהפכה נשיקות לדבר כל כל מרכזי בחיים שלנו. בכל מקום אנחנו רואים את זה. בסרטי אקשן, בפרסומות לגבינה, אצל השכן, אצל החבר/ה הכי טוב/ה.. אז רוצים גם. אבל מה לעשות שאין. מגיך קטן אנחנו רגילים לרצות דברים. כל אחד היה פעם ילד קטן בן חמש, מציק לאמא שלו שהוא ראה צעצוע בחנות והוא רוצה אותו. גם אם קיבלנו את הצעצוע וגם אם לא, בני האדם הם חמדנים. כולם. מתחת למסכת הנחמדות והצנעה, כולנו חמדנים ותודו בזה.
 
אז החמדנות הזאת התפשטה לכל תחומי החיים שלנו. אותו ילד בן חמש גדל, הפ לנער מתבגר שרואה דברים ועדיין רוצה אותם. הוא לא מוכן לקבל שאין לו אותם. הוא רוצה אותם מייד! כאן ועכשיו! הנער המתבגר הזה לא מדבר על זה עם אמא. איך אפשר לדבר עם אמא על כזה דבר. אז הוא מדבר עם חברים שלו. אבל גם מהם הוא מתבייש. כי להם יש ולו אין. אז לא נעים לו, מבינים? אז הנער האומלל לא יודע מה לעשות? הוא ממשיך לחיות את החיים שלו, בתקווה שיום אחד הוא יגיע למשהו בתחום הזה, יום אחד הוא ימצא מישהי שהוא יאהב והיא תחזיר לו את האהבה שמגיעה לו.
 
אבל עד אז, הוא ממשיך לרצות... מייד.. כאן ועכשיו..