מה זה להיות בלוגר בשבילי?

בשביל לענות על השאלה הזאת, צריך לחזור אחורה בזמן 20 שנה, אז הייתי בן 15, מפורק מהתאהבות ודיכאון של גיל הנעורים, עם הורים שלא מתעניינים בי בכלל וסביבה שבה כל החצנה של רגש עלולה להתפרש כחולשה, וכהזמנה לכיפכוף. מוקף חוסר הבנה, חוסר רגישות ואטימות כללית. תחושה שאף אחד לא מבין אותי. 

יום אחד, לא יודע למה ואיך - התגלגלתי למה שאז קראו לו ישראבלוג. והחלטתי לפתוח בלוג שהוא יומן אישי, ולכתוב בו על כל מה שקורה לי, מה אני חווה/עובר/מרגיש. זה היה נחמד במשך חודשיים, לכתוב על זו שהייתי מאוהב בה וכמה אני רוצה שהיא תיפרד מהחבר המטומטם והמכוער שלה, ותהיה איתי ואז אני אתייחס אליה כמו למלכה. זה היה נחמד - עד שיום אחד החבר שלה הגיע לבלוג שלי והשאיר שם תגובה.

הרגשתי איך כל סודותיי נחשפים, איך אני חשוף וחלש ונרצע מול כל התיכון שלי. ומייד מחקתי את הבלוג והחלטתי - לא עוד. החלטה אמיצה ונחושה לנער בן 15. זה לקח בערך שבוע-שבועיים עד שהבנתי שיצאתי טמבל, ולמה מי הוא בכלל, ואני כן אפתח בלוג אבל הפעם אני אהיה חכם. אני צריך לפתח בלוג באופן הכי אנונימי וחשאי שאני יכול. להמציא לי שם כינוי, להחליף את כל השמות של הדמויות בחיים שלי, כדי שאף אחד לא יזהה, להקים אימייל שיהיה מיועד רק לבלוג, לוודא שאני נועל הרמטית כל סיכוי שמישהו יצליח לקשר בין הבלוג לבין הכותב.

ככה יכולתי להמשיך להיות הנער המתבגר, שמשתף בכל מה שעובר עליו, ומקבל בחזרה עזרה, עצות, אוזן קשבת, וגם נותן ומעניק מעצמו. הרבה בלוגים קראתי וייעצתי או רק הזדהיתי ושלחתי חיבוק. זה נתן לי המון כוח לדעת שיש שם עוד ילדים שעוברים דברים דומים. אהבות נכזבות, תסכולים בבית, קשיים בבית הספר, כל מה שלא יכולתי לפתוח מול אף אחד בשיחה. אז לא היה תקציב לפסיכולוג וזה גם היה סטיגמה ממש שלילית באותה תקופה. אז מה עושים עם כל הרגש הזה? הייתי חייב לפרק את זה איכשהו.

באמצע שנת 2008 כבר הפסקתי לכתוב, אבל הנה אני היום. התבגרות שניה? משברים? לא יודע לתאר את זה במדויק, אבל כל מה שאני יודע בוודאות זה שאני עומד להתפוצץ. שהניכור בין העולם הפנימי לעולם החיצוני כבר עובר כל גבול ואני מוכרח למצוא איזון. וזו הדרך שלי לאזן.

אז בשבילי, להיות בלוגר זה ממש לא אומר את מה שזה אומר אולי בשביל חלק מכם. וזה בסדר. בפעם האחרונה שבדקתי - אין חוקים. מותר לי, להיות נפש פועמת ורוחשת, לב פועם ומדמם, שמשתף באנונימיות את כל מה שאני חושב ומרגיש. בסגנון כתיבה חופשי מה שבזין שלי באותו רגע. זה החופש בשבילי. זו החירות האולטימטיבית. האדם הראשון שהרים דף ועט וכתב משהו אישי - לא עשה את זה כדי לקבל דירוג 5 כוכבים באיזה אתר בלוגים. הוא עשה את זה כי הוא לא יכל שלא לעשות את זה. כי הוא עמד להתפוצץ. וגם אני עושה את זה - בדיוק מאותה הסיבה.

אם זה לא מתאים למישהו - הכל בסדר, אני לא נעלב. כל אחד ומה שעושה לו את זה. זה בדיוק היופי - כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. פעם היו בישראלבוג פקאצות שכותבות על תקציר על פרקי טלנובלות, או בלוגים שמתמחים בעיצוב גרפי, או פנטזיות מיניות. והיום אנשים כותבים על פוליטיקה ועל המצב ועל כלכלה ועל נשיות. ואני כותב כדי להוריד את העומס הנפשי שלי גם, איך אמר פה מישהו - לאוורר. אז כן, אני כותב בשביל לאוורר. ומפרסם כי זה חלק מהאור שאני מפיץ בעולם.

שיידי