שמישהו יסביר לי מה נסגר

מנסה לשים את זה בצד, ולפתוח דף חדש. להתבגר מהייאוש שלי, לחזור אל מי שהייתי. עמית הציע לחזור קצת אל עיר מגוריי, לבקר בנופי הילדות, לראות קצת חברים מפעם או במילים אחרות - להיזכר קצת מי אני. לך תסביר לו שהחברים מפעם מקריחים חלקית עם כרס בירה, שניים וחצי ילדים והדבר האחרון שיש להם זמן או אנרגיה אליו - זה לעזור לרפא את התחת המיואש שלי. עמית בן 22, אח יקר, גבר גבר - אבל במושגים מסויימים עדיין ילד. אבל אחשלי על מלא. באש בדם.

מנסה להתמקד בדירה החדשה שאני עובר אליה עוד מעט עם רמי, שגם הוא אח יקר. סוף לנדודיי.

--------------------------------------------

במהלך השנתיים האחרונות הייתי סוג של הומלס. גרתי בתוך העסק שלי, בלי שאיש יודע. העמדתי פנים שאני גר במקום אחר, לא נתתי לאיש לדעת את האמת, חוץ מבודדים, וגם אותם השבעתי לשמור על הסוד. עשיתי כביסות במכבסה ציבורית, ישנתי על מזרון ספוג על הרצפה, המתנתי מחוץ לעסק בזמן שאחרים שכרו אותו ממני - הסתובבתי סהרורי ברחובות, נעול מחוץ לבית של עצמי. והכל - בשיא השושו. אבא ואמא לא יודעים. אחותי - סיפרתי לה רק לפני 3 חודשים. השארתי את זה הכי חשאי שיש. ואולי זה חלק מהנטל, המשקל הזה שכבר לא יכול לסחוב יותר. ״הסוד״. לא יודע איך לתאר לכם את זה, שאני צריך להזיז ערימות של ציוד כדי להתקלח. או לנסות לישון בזמן מהחדר השני מרעישים בלי הפסקה. או להשתין ברחוב על בסיס יום-יומי. ולהיות נעול מחוץ לבית של עצמי. או לתת לאנשים מפתח לבית שלי, והם נוגעים לי בדברים ואפילו לא יודעים שהם נוגעים לי בדברים. או להחביא את הכביסה המלוכלכת שלי בארונות של העסק. או ללבוש את אותם בגדים במשך כמה ימים רצופים. או לחיות על מלפפונים עייפים חצי כוח, אורז לבן וקטשופ.

אבל היי מה אני מקטר הלו, מלחמה.

--------------------------------------------

אז כן, תקופה חדשה בפתח. מחר הולכים לחתום על דירה. דירה נורמלית, כזו שיש בה מכונת כביסה וגם שלא צריך להחביא את המברשת שיניים. כזו שאפשר להשאיר בה את המצעים על המיטה, כי המיטה היא לא הכורסה במשרד. אני אצטרך לשלוח יד עמוק עמוק לתוך הפנסיה שלי כדי להחזיר את החוב שצברתי ב-5 השנים האחרונות של העסק. חוסר האיזון הכלכלי נוגס לי בשקט הנפשי, גוזל ממני את המוזה. זה לא עצב, זה דיכאון. זה שיתוק, זה נעילה מרכזית. תודה אלוהים שיש עדיין בלוגים בעולם הזה, ואנשים משועממים מספיק בשביל אשכרה לקרוא את מה שאני כותב ועוד להגיב על זה ☺

--------------------------------------------

הייתי היום בחתונה בבית כנסת. פעם ראשונה. קונספט מענייין, מאוד פיור, מאוד ריל. באתי עם ג׳ינס קרוע, רק בדרך קלטתי שאני עם ג׳ינס קרוע. הייתי שמח ומאושר בשבילו, בשבילם. בכל זאת, התפללתי בדמעות לאלוהים שיזכה להתחתן, הבחור בן 41. הצליח לו טוב, מצא יפהפיה מתוקה שרואים שיש ביניהם וייב טוב. ואני שמח בשבילם. רק מדוכא בשבילי. שאין לי מושג אם אני דתי או חילוני, אני מתנזר או חובב פורנו סטיות, אם אני רוצה אישה אחת או את כולן ביחד אצלי במיטה, אם אני איש רוחני או חתיכת טינופת שכפופה ליצר שלה. כנראה שאני קצת מהכל, וכנראה שאני אצטרך, כמו תמיד - לבחור. ואני בוחר בטוב. אני תמיד אבחר בטוב, וגם אם אני בוחר בלא טוב - זה כי לא הצלחתי לבחור בטוב. כי לא הייתי חזק מספיק.

שיידי, אתה תצטרך לקבל ולהבין את זה, שהחיים זה לא לעשות שלישיות כל היום במיטה ביום העצמאות ולהסתובב בתל אביב כמו טווס. שהחיים זה לא מה שראית באף סרט - הוליוודי או למבוגרים בלבד. שפנטזיות מיניות זה נחמד, אבל זה בטוח הארוך משאיר אותך מרוקן מתוכן. שהחיבור האמיתי החזק העמוק, בשילוב אצבעות, במבט בלי מילים, בצחוק המתפקע ובהבנה ההדדית, בהומור המשותף, בריבים קולניים ובפיוס, בנשיכת שפתיים ובלא מעט שתיקה בכפייה - שם זה נמצא. באיפוק, בצמיחה רוחנית. שלא יעזור לך - אתה לא תכניס את הבולבול שלך לכל החורים, או לחצי מהחורים או אפילו שליש או רבע או עשירית מהחורים שאתה רוצה. מתישהו, שייידי - אתה תצטרך להסתפק בחור אחד. או שניים. או שלושה - אבל באותו הגוף. זהו, זה מה יש חביבי. תתמודד עם זה, תגדל זוג ביצים ותתבגר כבר. אתה לא הולך לתת לזה לייסר אותך עד סוף חייך, נכון? כי זה מה-זה ילדותי. ולא, כנראה שלא תהיה אף אחת נורמלית שתסכים. מקסימום שבמקסימום - אתה תמצא מישהי שתסכים לא לדעת.

איזה פלונטר. אתה מצד אחד רוצה מישהי כמוך - רוחנית, מחוברת לזהות שלה, לשורשים, ערכים של פעם, מדברת עם אלוהים על בסיס - ומצד שני אתה רוצה לשחרר בכל מה שזז. שמישהו יסביר לי מה נסגר איתי. האם ההפכים האלה יכולים לחיות בשלום זה לצד זה? או שאחד חייב להרוג את השני, ורק אז יהיה פה שקט?