בשישי קיבלתי הקף דיכאון וזעם. על המינוס האינסופי בבנק, על המצב הכלכלי המזויין שלי, על זה שהמלחמה באה והנחיתה עליו עוד מהלומה שגם ככה לא יכולתי לעמוד בה. אני בן 35. אין לי בית, אין לי רכב, אני מחליף עבודות, אין לי חסכונות, החלומות שלי - עוד לא התגשמו. האנרגיה להגשים אותם הולכת ומתפוררת. אין לי זוגיות. אני משלם כלכלית על טעויות מהעבר, מתגעגע לאקסיות, חשוף כלכלית, רוחניות - מכל בחינה אפשרית אני מרגיש פגיע.
יהיה טוב, שיידי. תזכור ותזכיר לעצמך.
אני מנחם את עצמי בבלוג הזה. בעובדה שיש לי עדיין מקום לפרוק בו את הכל, להוציא את כל המילים שאני לא מעז להוציא בקול. ואז לקרוא. זה כמו לקשקש על דף ואז להסתכל מה יצא ולאבחן את עצמי. אני מנחם את עצמי בזה שאפילו שאני מאוד מיואש, מאוד מאוכזב, מאוד רצוץ אנרגטית - עוד לא התייאשתי. נכון, אני בדיכאון, אני מתעורר בבוקר ורוצה לחזור לישון, ואין לי כוח לשיחות עם בני אדם, ואני מזייף את זה ממש טוב כי אני שחקן מעולה, אז אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אפילו אני, לפעמים.
ממשיך לקרוא בבלוג הקודם שלי בישרא-בלוג מ-2004, חושף חלקים באישיות שלי שהיו קבורים מתחת להריסות שהרסו אותי השנים. ומגלה גם שהמציאות לא בדיוק הייתה כמו שאני זוכר אותה. בנות רצו אותי. רצו. גם היום רוצות אותי. זה אני שלא רציתי. וגם היום לא בדיוק רוצה.
---------------------------------------- (ממש לא תקין שאין פה קו מפריד נורמלי כמו בישרא)
לפני כמה ימים, החלטתי ב-2.11 על 30 יום ללא סמים, ללא עישון, ללא שתיית אלכוהול בערב לפני יום עבודה, ללא פורנו, ללא אוננות, ללא להתקשר ליזיזות מהעבר. וכמובן ש-5 דקות אחרי שהתקבלה ההחלטה - יזיזה שולחת הודעה אם בא לי שהיא תבוא אליי לשתות ולעשן ולזיין אותה. מושלם, לא? דחיתי את הבקשה, אמרתי שנסעתי להורים לסופ״ש. שזה שקר גס ביותר, כי כל מי שמכיר אותי קצת - יודע שאני לא מסוגל לבלות סופ״ש עם ההורים שלי.
ביום חמישי שעבר נישקתי את מאיה. מאיה היא בחורה חמודה, עם קול מתוק, חיוך תמים, נאיביות שמזכירה לי את ימי ההתבגרות הטובים שלי. היא בת 27, כן, קטנה ממני ב-8 שנים. יש לה עור חלק ונעים לליטוף. ואני מרגיש את זה עליה - אני מרגיש שבדבר אחד היא כמוני - היא נותנת את כל הלב באהבה. הכל-הכל. פלוס אדיר. בשורה של המינוסים? אז ככה:
- מדאיג אותי שהיא אוהבת לעשן ג׳וינטים - אולי יותר ממני. כאילו, על בסיס קבוע. מצד שני - אין לה אופי של סטלנית. לפחות לא ממה שאני קולט.
- מדאיג אותי שהיא זמרת. לא רוצה זמרות, מצד שני - זה ממש בקטע של תחביב מבחינתה והכי לא מקצועי שיש.
- אה ומסתבר שהיא נפרדה לפני 3 חודשים ממישהו שאני מכיר. עם חברים משותפים והכל.
יש לי וייב איתה. יש קונקשן, העניין הוא - לא יודע מה העניין. אני לא מאוהב מעל הראש כמו בתחילת קשר בד״כ, אבל אולי זה דבר טוב. היא מתוקה ואני לוקח את זה בזהירות - וזהו. כן כן - לא לא.
זה לא הכי מה שאני מאמין בו. או מה שאני רגיל לחשוב שזה ״הטוב״. אני רגיל להתאהב עד כאב ודמעות, ואז לא להשיג. או הפוך - לאהוב בכל הכוח, לשים אותה על מגדל בבל - ואז לאכול חרא כשהיא הולכת. אולי עדיף לא לעשות את מה שאני רגיל. אולי עדיף להיות מאלו, שכל הזמן מחליפים בנות זוג ואף פעם לא היו לבד מהתיכון, או משהו כזה. הלב שלי פצוע מדי, אני מעדיף ללכת על בטוח.
מה כבר יקרה? מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות? יהיה לי סקס, ונשיקות, וצחוקים, ושיחות, וליטוף, וחיבוק. אני צמח שזקוק לחום, אור ואהבה. עדיף להיות בשמש. ולך תדע, שיידי - אולי אפילו בסוף אתה תגלה - שזה היה זה. מקסימום - יהיה לך רומנטיקה כמו שלא היה לך הרבה זמן, ואז תמצא משהו יותר טוב - ותחליף. מיליוני אנשים עשו ועושים את זה - וזה מצליח להם. גם לך מותר.
מגיע לי להרגיש טוב, מגיע לי להרגיש אהוב, מגיע לי להרגיש גבר, וגם אם זה לא ״זה״ - אז ניסיתי, התקדמתי הלאה. יותר קל למצוא את אהבת חייך כשאתה תפוס. עובדתית. אני מוכן לעשות את זה: אני מוכן לשים את עצמי במקום הראשון - גם אם נדמה לי שזה על חשבון אחרים. אם זה לא יהיה זה - אני אכין תוכנית ב׳ ואמשיך הלאה. מותר. העולם לא ייחרב, אני לא אסתובב ברחובות עם אות קלון.
אני מקווה שמאיה תצליח לעמוד מול הררי היאוש שהעלית בראש הפוסט. לענ"ד אתה תמיד במרכז של מחשבתך, החשוב, במקום הראשון שלך - כך כשאתה מיואש וכך כשאתה מקווה שמאיה תציל אותך.
השבמחקבהצלחה ♥♥♥
אני לא חושב שהיא יכולה או צריכה להציל אותי. ולצערי (או לשמחתי) התמימות הזו לא קיימת בי יותר, לחשוב שמישהי יכולה לבוא ולהפוך את התמונה. יש רק שניים שיכולים להציל אותי - אני, ואלוהים.
השבמחק