אני עדיין קורא חלקים ממני מהבלוג הישן שלי בישרא-בלוג. עצרתי בחודש אוקטובר 2005! לפני 18 שנים. הייתי בן 17. אני מנסה להבין למה תמיד היה לי כל כך קשה עם בנות, במיוחד בתור נער. הייתי חושב על זה, 24-7, לועס את זה מכל הכיוונים, בניתי תיאוריות שלמות על מה ואם ולמה ואיך ואולי והאם... ואז... ברגע האמת. קיפאון. אימה. למה??? למה זה כזה קשה? למה לאחרים זה כל כך פשוט ולי זה לא? אני טוב, נשבע שאני טוב. בן אדם טוב, אוהב, מכיל, אמפטי. למה זה כזה משתק אותי?
היום אני בן 35, על גבול הייאוש מאהבה. נשאר לי אולי עוד אחד לבזבז במחסנית, עוד התאהבות אחת ודי. פורש לדוקים. כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בקשרים חסרי פואנטה חסרי משמעות. זה היה כל כך פשוט בשבילי, לנשק ולשקר. טוב, לא באמת לשקר, אבל להעמיד פנים, לשחק את זה. כשזה ריק מתוכן וריק מרגש וחסר כל משמעות -זה היה עובד לי כל כך טוב. גם היום זה עובד לי ממש טוב, בגלל זה אני כבר משתדל לא לפתח קשרים חסרי משמעות כאלה. זה פוגע בי בטווח הרחוק.
אני לא מצליח להבין למה, הדפוס הזה חוזר כבר 20 שנה במצטבר. קשרים חסרי משמעות, פיזיים בלבד. אפשר להגיד שזכיתי להיות ב-3 או 4 קשרים שבהם אהבנו באמת. והם לא שרדו. וכל כך הרבה קשריים פיזיים בלבד. נכון, זה צורך, ברור. אבל, כוסאמק. הלב המחורר שלי, הלב הפצוע והמדמם שלי, מה יהיה עליך.
כנראה שאני לא אמצא תשובה לזה. ואולי לא צריך. לא צריך להתעסק בעבר, רק להתקדם לעתיד יותר טוב.
-----------------------------------
אני כל כך שמח שמצאתי אותי. את עצמי. את שיידי. את הילד הנבון החכם והאינטליגנט והמצחיק והמלא-חיים שהייתי. ועדיין. אני לא מספר לאף אחד שמצאתי אותו. אני לא מגלה לאף אחד למרות שאני ממש רוצה לפעמים. בא לי להגיד לחבר ״שומע אחי, מצאתי מלאאאא קטעים שכתבתי ביומן סודי מלפני 20 שהייתי בן 15. אתה לא מבין איזה מטורף זה!״
אבל לא, אני לא עושה את זה. זה שלי. זה רק שלי. אפילו לא מזיז לי מה יחשבו מה לא יחשבו. זה שלי וזה רק שלי וזה המקום הפרטי הסודי שלי ואף אחד לא יכול להבין את זה. ומי שיכול - לא צריך. זה שלי שלי שלי שלי שלי! אני מחייך כשאני כותב את זה, חיוך אמיתי שלא היה לי כזה הרבה זמן.
בכלל, אני מרגיש שאני מוצא את עצמי בזמן האחרון, שאני יותר אני. הסתפרתי, הורדתי מלא מהזקן הזה מסיכות על מסיכות. חיצוניות. ככל שהתעסקתי במראה החיצוני שלי יותר - ככה פחות היה לי ביטחון. איזה הזוי זה. ועכשיו אני עם שיער קצוץ וזקן קצוץ, הורדתי איזה קילו שיער מהפנים. אני נראה כמו החייל שהייתי, כמו הנער שהייתי בערך באותן תקופות קסומות של ישרא-בלוג 2004. מרגיש חי, מרגיש פועם ומפכפך כמו מעיין טבעי מקפיא מהגולן.
מרגיש שהחלקים שלי התחברו. שמצאתי משהו שאני לא אוותר עליו לעולם - מצאתי את הלב שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה