מצאתי את הלב שלי

 אני עדיין קורא חלקים ממני מהבלוג הישן שלי בישרא-בלוג. עצרתי בחודש אוקטובר 2005! לפני 18 שנים. הייתי בן 17. אני מנסה להבין למה תמיד היה לי כל כך קשה עם בנות, במיוחד בתור נער. הייתי חושב על זה, 24-7, לועס את זה מכל הכיוונים, בניתי תיאוריות שלמות על מה ואם ולמה ואיך ואולי והאם... ואז... ברגע האמת. קיפאון. אימה. למה??? למה זה כזה קשה? למה לאחרים זה כל כך פשוט ולי זה לא? אני טוב, נשבע שאני טוב. בן אדם טוב, אוהב, מכיל, אמפטי. למה זה כזה משתק אותי?

היום אני בן 35, על גבול הייאוש מאהבה. נשאר לי אולי עוד אחד לבזבז במחסנית, עוד התאהבות אחת ודי. פורש לדוקים. כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בקשרים חסרי פואנטה חסרי משמעות. זה היה כל כך פשוט בשבילי, לנשק ולשקר. טוב, לא באמת לשקר, אבל להעמיד פנים, לשחק את זה. כשזה ריק מתוכן וריק מרגש וחסר כל משמעות -זה היה עובד לי כל כך טוב. גם היום זה עובד לי ממש טוב, בגלל זה אני כבר משתדל לא לפתח קשרים חסרי משמעות כאלה. זה פוגע בי בטווח הרחוק. 

אני לא מצליח להבין למה, הדפוס הזה חוזר כבר 20 שנה במצטבר. קשרים חסרי משמעות, פיזיים בלבד. אפשר להגיד שזכיתי להיות ב-3 או 4 קשרים שבהם אהבנו באמת. והם לא שרדו. וכל כך הרבה קשריים פיזיים בלבד. נכון, זה צורך, ברור. אבל, כוסאמק. הלב המחורר שלי, הלב הפצוע והמדמם שלי, מה יהיה עליך. 

כנראה שאני לא אמצא תשובה לזה. ואולי לא צריך. לא צריך להתעסק בעבר, רק להתקדם לעתיד יותר טוב.

-----------------------------------

אני כל כך שמח שמצאתי אותי. את עצמי. את שיידי. את הילד הנבון החכם והאינטליגנט והמצחיק והמלא-חיים שהייתי. ועדיין. אני לא מספר לאף אחד שמצאתי אותו. אני לא מגלה לאף אחד למרות שאני ממש רוצה לפעמים. בא לי להגיד לחבר ״שומע אחי, מצאתי מלאאאא קטעים שכתבתי ביומן סודי מלפני 20 שהייתי בן 15. אתה לא מבין איזה מטורף זה!״

אבל לא, אני לא עושה את זה. זה שלי. זה רק שלי. אפילו לא מזיז לי מה יחשבו מה לא יחשבו. זה שלי וזה רק שלי וזה המקום הפרטי הסודי שלי ואף אחד לא יכול להבין את זה. ומי שיכול - לא צריך. זה שלי שלי שלי שלי שלי! אני מחייך כשאני כותב את זה, חיוך אמיתי שלא היה לי כזה הרבה זמן.

בכלל, אני מרגיש שאני מוצא את עצמי בזמן האחרון, שאני יותר אני. הסתפרתי, הורדתי מלא מהזקן הזה מסיכות על מסיכות. חיצוניות. ככל שהתעסקתי במראה החיצוני שלי יותר - ככה פחות היה לי ביטחון. איזה הזוי זה. ועכשיו אני עם שיער קצוץ וזקן קצוץ, הורדתי איזה קילו שיער מהפנים. אני נראה כמו החייל שהייתי, כמו הנער שהייתי בערך באותן תקופות קסומות של ישרא-בלוג 2004. מרגיש חי, מרגיש פועם ומפכפך כמו מעיין טבעי מקפיא מהגולן.

מרגיש שהחלקים שלי התחברו. שמצאתי משהו שאני לא אוותר עליו לעולם - מצאתי את הלב שלי.

טראומה היא כמו צלקת שקופה

הם לא מכירים את תחושת הטראומה הזו. חוסר האונים של הילד, המבועת, הבוכה, הזועק. זה מה שעושות לי צעקות, חילוקי דעות קולניים, ויכוחים, קטיעת משפטים. זה הטריגר שלי. טריגר מאוד יום יומי כאן בישראל הקטנה, במקומות עבודות, ברחוב בכל מקום. או מגע בלתי צפוי, אפילו סתם תוך כדי שיחה כשמישהו נוגע לך ביד או בכתף. מגע לא צפוי מקפיץ אותי.

אולי זה מזכיר לי את המכות שקיבלתי בתור ילד. רגע הסטירה ההולמת בלחי, אצבעות, עצמות, טבעות... מה שיש על היד באותו רגע. מיצי בצל וקצת פטרוזיליה, מיץ לימון, מה שיש ביד באותו רגע. מים מהברז, קטשופ ששכפתי בטעות על הרצפה, מה שיש ביד באותו רגע - פגש את הפנים שלי.

אולי זה זה.

אולי להיות האח הקטן בפער משמועתי, זה שתמיד אומרים ״אל תתערב״ ״שתוק״ ״מה אתה מתערב בכלל שב בשקט חוצפן, חתיכת קקה קטן״. אולי זה זה. אולי זה המקום שבו אני לא מסוגל שלא מסכימים איתי בצורה בוטה, שקוטעים את המשפט שלי באמצע, שנותנים לי יחס של אחד שלא מבין, שמישהו מולי עומד ומראה לי, בלי לשים לב: ״אני מבין ויודע יותר ממך ואתה לא יודע״.

טריגרים.

היום זה קרה לי. דווקא עם חבר טוב. הבנתי שאני לא יכול לשנות אותו, אני לא צריך לשנות אותו, ואני לא יכול לצפות מאנשים להשתנות. זה קרה לי בזמן אמת, בתוך כמה שניות. הבנתי שאני עובר משהו טראומתי שמשליך אותי בחזרה לילדות. אני ידעתי שזה מה שקורה כי קרה לי מה שהיה קורה לי אז כשהייתי ילד - מסתגר. מנתק קשר עין. לא יוזם שיחה. עונה רק במשפטים קצרים, מילה אחת. מקסימום שתיים. נמנע מנוכחות, הולך בדמיוני למקום אחר. זה הילד שהייתי. הנה הוא חוזר לשניה, אותו ילד פגוע. אבל משהו השתנה. הרבה יותר מאופק. הרבה יותר מאבחן. איבחון עצמי.

כנראה שלמרות הכל אני... התבגרתי.

ילד

תישאר איתי

תשחק איתי

בוא נהיה חברים

יהיה לנו כיף ואף פעם לא נריב אני מבטיח

אפילו שאין לי דברים שווים שתדע שממש כיף להיות איתי

כי אני סבבה ומצחיק ואומר דברים מעניינים לפעמים ממש

חמצן

 היום היה בסדר. לא שקעתי בתהומות חוסר המשמעות של החיים האלה.

אפילו הייתי די מחוייך ושמח בעבודה. פאק, מה הפכתי להיות שאני נהנה בעבודה שלי. בע.

מפחיד, תמיד פחדתי להזדקן ולהפוך לאיזה יצור משרדי שכזה. מעונב, מחויט, עם בושם של זקנים ושעון של מבוגרים ובדיחות לא מעודכנות לא מצחיקות. עם ״חברים לעבודה״. גועל נפש. דוחה בעיני. למה? כי זה מזוייף וזה תחליף זול לחברים אמיתיים.

מצד שני, אחרי מה שהחברים האמיתיים שלי עשו לי... אולי עדיף חברים שאני יודע בוודאות שהם מזוייפים.

היום היה בסדר, מכרתי ועבדתי והבאתי את היעדים וההישגים שלי להיום, ואולי אפילו קצת אקסטרה בהתחשב בעובדה שאנחנו בפאקין מלחמה והכל פה מתפורר ולאנשים אין עבודה יותר. אפשר להגיד שמרוצים מהתפקוד שלי במקום העבודה הטרי הזה (חודשיים וחצי).

אני יושב וכותב לבד בחדר בזמן שאני מקשיב לאלבום החדש של בלינק 182 בפעם הראשונה. כמה רגעים של ילדות והתבגרות הם ליוו אותי, אפילו שפאנק-רוק מעולם לא היה הקטע שלי, משהו בסאונד שלהם, באנרגיה המתפרצת הלא מתפשרת, המתבגרת הנצחית, פיטר-פנית שכזו, מזכירה לי שאני חי. שאני מורד, שאני הולך עם מה שהלב שלי אומר, שאני קשוב לקולות הפנמיים של דופק הלב שלי, של הרגשות המפעמים שבי, של המפל הפראי הירוק-עד שהוא הלב שלי. שאני עדיין חי, שאני לא הגופה, העיתון של אתמול, השלד, האפור שאני חושב שאני, לפעמים.

שאני עדיין הילד, הבועט, המתבגר, חסן הרסן, חסר המעצורים, שלא שם זין על שום דבר חוץ מהאמת. שאני עדיין אותו אחד שהיה מתבונן בטבע, בפרח, בעיני היונה, בכנפי הזבוב, בשקיעה, בשמיכת הכוכבים בלילה, בלהבת הנר, במדורה בל״ג בעומר, שחי ונושם ושותה את מימיו העמוקים של הלב שהוא אני. שהילד הזה הוא אני.

הילד שבנה לו עולם פנימי, כדי לשרוד את התופת שקראו לה ״הבית״. הילד הזה שניצל והפך, למרות כל הטראומה שמסביב - לתמצית של כל מה שטוב בעולם הזה. לנקודה של אור, בשביל עצמו ובשביל אחרים. לנקודה של אהבת אמת. לנשיקה בוערת בלילה, לחיבוק חם ועוטף, לליטוף שאינו משתמע לשתי פנים, לאחיזת ידיים מול הנוף, לכתף שעליה תוכל לשים את ראשה ולבהות איתי בחלל. הילד הזה עוד קיים.

והאמת, זה מטורף להגיד - רק פה אני פוגש אותו. רק פה אני פוגש את עצמי. מול מסך לבן, על המקלדת, עם מוזיקת מרד ברקע שתתאים למצב הרוח הנוכחי שלי. מפרסם את מה שקרה לי היום ושומר על אנונימיות מוחלטת. שיהיה לי לקרוא אחר כך, שיהיה למישהו להיכנס לעולמי ולמצוא את עצמו, ולרגע אולי רק לרגע קט - שנינו נרגיש שאנחנו לא לבד. שהמציאות היא זו שלא שפוייה ואילו אנחנו הנורמטיביים. שמצאנו את עצמנו. ואנחנו נוצרים את הרגע, זה את זה או זה את זו, לעד, לנצח נצחי נצחים כי אנחנו יודעים מה האחר מסמל עבורנו - שאנחנו טובים. שאנחנו יותר מסתם ״בסדר״ שאנחנו טובים. שאנחנו חיים ופועמים ומגיע לנו להיות אושר.

אמן

דיכאון של 4 שנים

 אם הייתי חייב לשים את האצבע איפה הכל התחיל, הייתי בוחר בשנת 2020 והקורונה או השקר שנקרא הקורונה.

הייתה לי עבודה, פרנסה, כסף (יחסית) אופק, רצון. הכל זרם הכל עבד... הילוך מהיר 4 שנים להיום:

אני כבר שנתיים חצי-הומלס. ישן על אותו סט מצעים. גר בתוך העבודה. עובד בעוד עבודות כדי לממן את החובות שלי. אין לי חסכונות. אין לי חברה. אין לי אמון בכלום. האמונה שלי באלוהים גם היא עולה ויורדת כמו מצבי הרוח המשתנים שלי. כשנוחת עליי הדיכאון אני ייצור מבחיל.

כשנוחץ עליי הדיכאון אני לא רוצה לשמוע אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד, הטלפון מצלצל ואין לי מצב רוח לשום דבר. אני לא יודע מה אני רוצה. מה לאכול מה לשתות מה לעשות עם עצמי. הכתיבה עוזרת קצת (ממש קצת) להרגיע את הכאב, אולי לא להרגיע, אולי זה כמו שכאב פיזי - צריך להסתכל על המקום הכואב כדי להבין - מה כואב, לעשות הערכת מצב... אולי הכתיבה היא הדרך שלי להסתכל על מה שכואב ולעשות הערכת מצב. אם זה מדמם או לא, אם צריך לחתוך את זה או להשאיר את זה ככה. אולי להטביע באלכוהול, אולי לצרוב בעשן.

אין לי חברה אין לי בת זוג, הלב שלי (מה שנשאר ממנו) עטוף בניילון וקבור בתוך מקפיא. אני לא סומך על אף אחת שלא תיקח לי את הלב שלי ותרסק אותו לאלפי רסיסים, כמו כל אחת קודמת שתקעה בו סכין. אני מתחיל לחשוב שאין אהבה בעולם, לפחות לא אהבה כמו שלי. אז אני שומר את הלב שלי ואת הרגשות הרומנטיים (או איך שאל תקראו לזה) בתוך המקפיא, עד שתהיה סיבה טובה להפשיר אותו. בינתיים אני מגן עליו הכי שאני יכול.

כי נגמר לי הכוח לחיות. נגמר לי הרצון, לא מרגיש את השאיפות, לא מרגיש כלום. רק כובד, כובד אפור על הכתפיים. אפילו מוזיקה כבר לא מנחמת. אני מרגיש אבוד, נלחם על פארש.

כל כך הרבה דברים אני רוצה! ולא מאמין שאני יכול להשיג אותם יותר, לא בחיים האלה.

כסף, אהבה, בית, רכב, הצלחה, הערכה, ביטחון עצמי, כבוד.

ואולי, אתמול חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שאני מייחס לכל הנ״ל יותר מדי חשיבות. יותר מדיי חשיבות ובגלל זה אני לא מאושר - כי אין לי את הדברים שבעיני הם חשובים - כדי להיות מאושר. כי אני מגדיר דרכם את האושר וכל עוד לא יהיה לי אותם - אני לא מאושר. והקטע מטומטם הוא - שאני יודע שזה קטע מטומטם. שאני יודע שבלי בריאות (ויש לי, ברוך השם) אין אושר. אני יודע שאני בר-מזל - למרות הכל ולמרות כמה שעצוב לי ורע לי.

אני יודע שהעולם עבר את 3 השנים האחרונות בצורה מטלטלת, הכל מתהפך, הכל לא מתייצב, בחוץ מלחמות ואזעקות וחטופים ודם ועשן ושריפה, ואין אופק, אין עתיד. יש רק את עכשיו ועכשיו חרא לי בנשמה. וזה כל מה שיש. לא עבר ולא עתיד, רק חרא בנשמה.

אולי אני צריך לשנות הסתכלות. אולי אני צריך להודות יותר על מה שכן יש לי. אולי אני צריך להגדיר את האושר שלי דרך הדברים האלה הבסיסיים. אבל אני לא מצליח. אני לא מצליח לשקר לעצמי ככה.

אני רוצה אהבה, אני רוצה תשוקה, אני רוצה כבוד, אני רוצה הערכה, אני רוצה בית יפה ואוטו חדש ונקי ומהיר, אני רוצה כסף כסף כסף, אני רוצה לאפשר לי ולאשתי ולילדיי חיים טובים ויפים, אני רוצה שולחן שבת עם חלה ויין ונרות שבת ובגדים לבנים, אני רוצה את כל הדברים האלה ואני לא משיג אותם וזה משגע אותי לחשוב שאני בן 35 ואם לא השגתי עד עכשיו - אלי כבר לעולם לא אשיג. זה משגע אותי ולא נותן לי לנשום, לא נותן לי לחייך, לא נותן לי לבכות. רק תקוע ברגע הזה בחוסר אונים, בחוסר חשק וחוסר רצון. מקווה שזה יעבור אל תוך הלילה כשארדם, להתעורר כשכל זה מאחוריי (או לפחות מודחק מספיק חזק) כדי שאוכל להעביר יום בעבודה (ותודה לאל שיש לי עבודה בימים האלה).

מרגיש שאני חותר עם משוטים שבורים, בלב ים. שואל - מה הטעם? סתם להתעייף. עדיף לי לזרוק את המשוטים, לשכב בשקט, ולחכות לסוף.

עצוב לי שאני ככה. וזה תוקף אותי בערך כל 3/4 שבועות. הפעם עבר יחסית הרבה זמן מהפעם האחרונה.

אני חייב 46 אלף לבנק. יש לי משכורת פח כרגע בגלל המצב, אין לי הכנסות נוספות או חסכונות, אני מרגיש עם הגב לקיר. חסר כוחוץ, חסר מוטיבציה, חסר עתיד. אין לי כוח לבני אדם, אין לי כוח לחברים, אין לי כוח לזיונים, אין לי כוח להעביר איתה לילה חסר משמעות רק כדי שנכבה כבר את האור ונזדיין כמו כלבים. אין לי כוח למוזיקה המטומטמת שמשמיעים לי בכל מקום, לרדידות הטיפשית. אין לי סבלנות לשרמוטות חצי ערומות שמצטלמות ערומות לאינסטגרם באתרים אקזוטיים ומגדירות את עצמן ״בלוגרית״. אלוהים, אלוהים אדירים, אלוהי גן העדן והגיהנום - לאן הדרדרנו.

בא לי לצעוק - שלי נעלייך מעל רגלייך, בהמה ערומה וחצופה, שלעולם, בחיים אף פעם - לא תעזי להגיד את המילה בלוגרית בכלל! מה לך ולזה חתיכון ריקבון ריקני מהלך מוזרקת סיליקון שכמוך? יא מנפחת שפתיים בשקל תשעים. מה לך ולעולם הפנימי של הבלוגרים בכלל? מה לך ולפנימיות, עזבי - מה לך ולעולם??

וכשאני חושב על זה, שפה בתל אביב זה מאוד נפוץ, וכולם פה מחבקות מחבלים היפיות שונאות יהדות פמינאציות זה רק מדכדך אותי יותר.

אין עתיד אין תקווה אין חלום.

נסיונות לשמור על ראש מורם

 בין האזעקות, החדשות, הדיווחים, המקלטים, כל הבלגאן... אני מזכיר לעצמי את הילד שהייתי. את הלב הגדול שרצה לחבק ולתת, את העיניים שרצו לראות את העולם.

לא את הגרסה הזאת שלי.

עצבני, חרד, לחוץ, חסר מוטיביציה, חסר מרץ, מדוכא, עצלן.

אבל היי, אם באתי עד לפה ופתחתי בלוג חדש, צעד ראשון כבר יש.