בין האזעקות, החדשות, הדיווחים, המקלטים, כל הבלגאן... אני מזכיר לעצמי את הילד שהייתי. את הלב הגדול שרצה לחבק ולתת, את העיניים שרצו לראות את העולם.
לא את הגרסה הזאת שלי.
עצבני, חרד, לחוץ, חסר מוטיביציה, חסר מרץ, מדוכא, עצלן.
אבל היי, אם באתי עד לפה ופתחתי בלוג חדש, צעד ראשון כבר יש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה