אם הייתי חייב לשים את האצבע איפה הכל התחיל, הייתי בוחר בשנת 2020 והקורונה או השקר שנקרא הקורונה.
הייתה לי עבודה, פרנסה, כסף (יחסית) אופק, רצון. הכל זרם הכל עבד... הילוך מהיר 4 שנים להיום:
אני כבר שנתיים חצי-הומלס. ישן על אותו סט מצעים. גר בתוך העבודה. עובד בעוד עבודות כדי לממן את החובות שלי. אין לי חסכונות. אין לי חברה. אין לי אמון בכלום. האמונה שלי באלוהים גם היא עולה ויורדת כמו מצבי הרוח המשתנים שלי. כשנוחת עליי הדיכאון אני ייצור מבחיל.
כשנוחץ עליי הדיכאון אני לא רוצה לשמוע אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד, הטלפון מצלצל ואין לי מצב רוח לשום דבר. אני לא יודע מה אני רוצה. מה לאכול מה לשתות מה לעשות עם עצמי. הכתיבה עוזרת קצת (ממש קצת) להרגיע את הכאב, אולי לא להרגיע, אולי זה כמו שכאב פיזי - צריך להסתכל על המקום הכואב כדי להבין - מה כואב, לעשות הערכת מצב... אולי הכתיבה היא הדרך שלי להסתכל על מה שכואב ולעשות הערכת מצב. אם זה מדמם או לא, אם צריך לחתוך את זה או להשאיר את זה ככה. אולי להטביע באלכוהול, אולי לצרוב בעשן.
אין לי חברה אין לי בת זוג, הלב שלי (מה שנשאר ממנו) עטוף בניילון וקבור בתוך מקפיא. אני לא סומך על אף אחת שלא תיקח לי את הלב שלי ותרסק אותו לאלפי רסיסים, כמו כל אחת קודמת שתקעה בו סכין. אני מתחיל לחשוב שאין אהבה בעולם, לפחות לא אהבה כמו שלי. אז אני שומר את הלב שלי ואת הרגשות הרומנטיים (או איך שאל תקראו לזה) בתוך המקפיא, עד שתהיה סיבה טובה להפשיר אותו. בינתיים אני מגן עליו הכי שאני יכול.
כי נגמר לי הכוח לחיות. נגמר לי הרצון, לא מרגיש את השאיפות, לא מרגיש כלום. רק כובד, כובד אפור על הכתפיים. אפילו מוזיקה כבר לא מנחמת. אני מרגיש אבוד, נלחם על פארש.
כל כך הרבה דברים אני רוצה! ולא מאמין שאני יכול להשיג אותם יותר, לא בחיים האלה.
כסף, אהבה, בית, רכב, הצלחה, הערכה, ביטחון עצמי, כבוד.
ואולי, אתמול חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שאני מייחס לכל הנ״ל יותר מדי חשיבות. יותר מדיי חשיבות ובגלל זה אני לא מאושר - כי אין לי את הדברים שבעיני הם חשובים - כדי להיות מאושר. כי אני מגדיר דרכם את האושר וכל עוד לא יהיה לי אותם - אני לא מאושר. והקטע מטומטם הוא - שאני יודע שזה קטע מטומטם. שאני יודע שבלי בריאות (ויש לי, ברוך השם) אין אושר. אני יודע שאני בר-מזל - למרות הכל ולמרות כמה שעצוב לי ורע לי.
אני יודע שהעולם עבר את 3 השנים האחרונות בצורה מטלטלת, הכל מתהפך, הכל לא מתייצב, בחוץ מלחמות ואזעקות וחטופים ודם ועשן ושריפה, ואין אופק, אין עתיד. יש רק את עכשיו ועכשיו חרא לי בנשמה. וזה כל מה שיש. לא עבר ולא עתיד, רק חרא בנשמה.
אולי אני צריך לשנות הסתכלות. אולי אני צריך להודות יותר על מה שכן יש לי. אולי אני צריך להגדיר את האושר שלי דרך הדברים האלה הבסיסיים. אבל אני לא מצליח. אני לא מצליח לשקר לעצמי ככה.
אני רוצה אהבה, אני רוצה תשוקה, אני רוצה כבוד, אני רוצה הערכה, אני רוצה בית יפה ואוטו חדש ונקי ומהיר, אני רוצה כסף כסף כסף, אני רוצה לאפשר לי ולאשתי ולילדיי חיים טובים ויפים, אני רוצה שולחן שבת עם חלה ויין ונרות שבת ובגדים לבנים, אני רוצה את כל הדברים האלה ואני לא משיג אותם וזה משגע אותי לחשוב שאני בן 35 ואם לא השגתי עד עכשיו - אלי כבר לעולם לא אשיג. זה משגע אותי ולא נותן לי לנשום, לא נותן לי לחייך, לא נותן לי לבכות. רק תקוע ברגע הזה בחוסר אונים, בחוסר חשק וחוסר רצון. מקווה שזה יעבור אל תוך הלילה כשארדם, להתעורר כשכל זה מאחוריי (או לפחות מודחק מספיק חזק) כדי שאוכל להעביר יום בעבודה (ותודה לאל שיש לי עבודה בימים האלה).
מרגיש שאני חותר עם משוטים שבורים, בלב ים. שואל - מה הטעם? סתם להתעייף. עדיף לי לזרוק את המשוטים, לשכב בשקט, ולחכות לסוף.
עצוב לי שאני ככה. וזה תוקף אותי בערך כל 3/4 שבועות. הפעם עבר יחסית הרבה זמן מהפעם האחרונה.
אני חייב 46 אלף לבנק. יש לי משכורת פח כרגע בגלל המצב, אין לי הכנסות נוספות או חסכונות, אני מרגיש עם הגב לקיר. חסר כוחוץ, חסר מוטיבציה, חסר עתיד. אין לי כוח לבני אדם, אין לי כוח לחברים, אין לי כוח לזיונים, אין לי כוח להעביר איתה לילה חסר משמעות רק כדי שנכבה כבר את האור ונזדיין כמו כלבים. אין לי כוח למוזיקה המטומטמת שמשמיעים לי בכל מקום, לרדידות הטיפשית. אין לי סבלנות לשרמוטות חצי ערומות שמצטלמות ערומות לאינסטגרם באתרים אקזוטיים ומגדירות את עצמן ״בלוגרית״. אלוהים, אלוהים אדירים, אלוהי גן העדן והגיהנום - לאן הדרדרנו.
בא לי לצעוק - שלי נעלייך מעל רגלייך, בהמה ערומה וחצופה, שלעולם, בחיים אף פעם - לא תעזי להגיד את המילה בלוגרית בכלל! מה לך ולזה חתיכון ריקבון ריקני מהלך מוזרקת סיליקון שכמוך? יא מנפחת שפתיים בשקל תשעים. מה לך ולעולם הפנימי של הבלוגרים בכלל? מה לך ולפנימיות, עזבי - מה לך ולעולם??
וכשאני חושב על זה, שפה בתל אביב זה מאוד נפוץ, וכולם פה מחבקות מחבלים היפיות שונאות יהדות פמינאציות זה רק מדכדך אותי יותר.
אין עתיד אין תקווה אין חלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה