20:35 אני במיטה בחדר שלי אחרי שהנחתי לרגע את הראש על הכר והתכסיתי בשמיכה. הרגע הזה היה בשעה 16:00. מסלול החיים המהירים שלי מוביל אותי לתשישות, ונרדמתי. התעוררתי לקול שירה, והצלחתי לזהות שמדובר ב"והיא שעמדה". מה אני אגיד... שמעתי קולות של ילדים צוחקים ומשתוללים, שמעתי מבוגרים ששרים בשמחה, שמעתי בין הקולות, כמו בכל משפחה, את המבוגר הזה שעושה שטויות ושר הכי חזק מכולם.
והצלילים האלה הגיעו מהדירה של השכנים שלי, לא מהדירה שלי. אחרי כמה דקות הגיעו קריאות של אמא שלי, שביקשה שאני ארד לעזור לסדר את השולחן. אני רגיל שהכל מתחיל באיחור אז גם הפעם, כמו תמיד, פשוט עזרתי ולא דיברתי יותר מדיי. עשה לי רע להתעורר, ולשמוע שיש ממש לידנו משפחה שנהנית מכל דקה בסדר פסח הזה, בעוד שאנחנו עוד לא התחלנו, בטח שגם לא נסיים, ובטח שלא נרגיש שמדובר בפסח.
אני יורד למטה. כעבור 45 דקות של דיבור בקול רם וארגון של השולחן התחלנו את סדר הפסח. תמונת המצב של השולחן - אחי בן ה-29 הילדותי והעצלן, עושה מעצמו צחוק ליד השולחן, מרגיז את כל השולחן. הוא לא נשוי, אין לו אפילו משהו שקרוב לחברה, אבל הוא חי את החיים הקשים מספיק שלו בתל אביב בדירה שכורה עם שותפה, לומד ועובד.
הוא ואבא שלי בסכסוך והם לא מדברים כבר משהו כמו 4 שנים, מסיבות שאני מתבייש לספר כאן. אולי יום אחד... אבא שלי בכלל במצב חרבנא. הוא אדם מבוגר שהחיים במקום העבודה שלו היקשו אותו, חיספסו אותו. הוא עבר ניתוח לב פתוח אחרי התקף לב לפני כ20 שנה. הוא מזדקן, והגוף לאט לאט מתפורר. עקרו לו את כל השיניים מהפה בגלל שיש לו שם בעיות. ביום אחד את הלסת התחתונה, וביום אחר את הלסת העליונה. אני זוכר שלמרות שכעסתי עליו כל כך על איך שהוא דיבר וצעק עליי כשרבנו, ריחמתי עליו כשראיתי באיזה סבל הוא נמצא. עכשיו הביאו לו שיניים תותבות זמניות, מהנשלפות האלה, עד שישתילו לו חדשות. הוא כל הזמן נחנק מהן וזה קשה לו איתן אבל הוא מתרגל.
לצידו יושבת אמא שלי, שלאחרונה תקפה אותה דלקת פרקים בכתף יד ימין. וזה אומר שקשה לנקות לפסח, קשה לבשל לפסח, קשה לנהוג, קשה לדבר בטלפון, להגיש אוכל. והיא סובלת כל הזמן מהיחס המגעיל של אבא שלי. הבנאדם היחיד בעולם שיכול לסכסך בין שני קירות, יכול לדבר לבנאדם ורק ממבט אחד לעשות לו תחושה מגעילה. והיא סובלת המסכנה... מגיע לה יותר טוב.
מהצד השני של אבא שלי, אחותי הצעירה מאחי הגדול בשנה. היא חזרה רק עכשיו מארה"ב אחרי שעבדה שם בחג המולד כדי להרוויח כסף, לבנות את החיים שלה. היא שכרה לעצמה איזה דירה קטנה, אפילו קו טלפון אין שם. היא לא דיברה עם אמא שלי במשך שנים ארוכות, רק לפני כ4 שנים הקשר התחדש. גם היא גרה לבד, אחרי שנפרדה מהחבר שלה בשנים האחרונות, שהמשיך הלאה והתחתן. בחור מעולה, אני עדיין מת עליו. כל המשפחה מתה עליו.
אחותי הגדולה יותר, הבכורה, כמו כל פסח - נמצאת עם הילדים שלה ובעלה אצל המשפחה של הבעל. כל אלה גרים באותו אזור, מרחק שעתיים נסיעה מהבית שלי. אותה אני כבר לא אראה ממש בפסח הזה בגלל הקצב של החיים שלי והעבודה שאני עסוק כל הזמן.
ככה נראית המשפחה שלי. מתחילים את ליל הסדר בצורה הכי חפיפית שיש. ממשיכים גם בערך באותו קו. יש אוכל שאני אוהב, יש אור בבית, יש הגדות, כיפות, אבל הדבר העיקרי חסר. תחושה של חג. כבר אמרתי בבלוג הזה בעבר, שבית שאין בו אווירה של משפחה, לא תהיה בו גם אווירת חג.
זה לא מדבר עם זה, ההוא צועק עליה, היא שכחה את זה, האחות התקשרה מאוחר מדיי, לא רואים אותה.
ואני? אני יכול ברגע אחד להחליט שלא אכפת לי מהצרות שלי בלילה הזה, אני שם הכל בצד ונהנה. אבל רע לי גם מהצרות שלהם. עצוב לי שככה נראית המשפחה שלי. וככה נראה חג החירות שלי. אווירה של זיוף מרחפת מעל ליל הסדר הזה כמו עננה שחורה, שבר ענן. במהלך ההגדה בכלל לא שרתי שום דבר ממה שצריך. לא היה לי בכלל חשק... אבא שלי, בזלזול העוקצני האופייני לו - "מה קרה? שם בחוץ אתה מסוגל לשיר ובבית בשבילנו לא?". עם כל האהבה שלי למוסיקה, לא רציתי לשיר. לא רציתי לערב בעצבות הזאת מוסיקה ושמחה. לא הרגשתי שזה יתפוס. בחוץ אני אשיר ובבית שלי לא. כי בחוץ מעריכים אותי על זה, ובבית כועסים עליי על זה.
אני רואה אנשים, מוסיקאים גדולים שההורים שלהם דחפו אותם בגיל 4 לנגן בפסנתר, ואני? אני דוחף את עצמי. נגד הזרם של אבא שלי, שרק רוצה לגמור את זה. אני לא אהיה אדם אפור. לא מוכן.
והשיחה במהלך הסדר גלשה לנושאים אחרים, לבת הדודה שלי, שאמא שלה נסעה לתאילנד ממש עכשיו, בליל הסדר. עם בעל גרוש, בלי סבא וסבתא מצד האם, וסבא וסבתא מצד האב שניתקו קשר מאז הגירושין וניתוק הקשר של ההורים שלה, היא דיי לבד. נושאים שעצוב לדבר עליהם בליל הסדר.
והשנה אפילו לא אמרנו מילה על זה שלא המשכנו את ההגדה אחרי הארוחה הגדולה. לכולם זה ברור מאליו. זה לא יהיה ככה כשאני אגדל ותהיה לי משפחה משלי. אני לא אתן לזה לקרות פשוט אסור. לא ראיתי מעולם איך בונים סוכה, בטח שלא הייתה לי כזאת בבית. נרות חנוכה בשנים האחרונות זה רק אם זוכרים.
ולא טוב לי עם זה בכלל. אני מרגיש שגזלו ממני משהו שמגיע לי גם. בתחושת מרור אני מוריד את הכיפה אחרי הארוחה, ומתיישב לבד בספה מול הטלוויזיה, משאיר את המשפחה בגרסה המצומצת לדבר על הדברים שמבוגרים מדברים אחרי האוכל. גם לא אירחנו אף אחד השנה ולא התארחנו, דבר די מוזר בהתחשב בעובדה שלאמי יש 8 אחים ואחיות.
אני לא אומר שאני רוצה משפחה אדוקה של שומרי מצוות וכיפות על הראש וכל העסק הקיצוני. אבל אווירת חג...? אפשר גם בבתים הכי חילוניים. אווירה של משפחה. של ביחד. זה כל מה שאני רוצה.
ואין. הכל בצעקות, כולם שומעים, מהקצה של הרחוב לפעמים אני שומע את אמא ואבא רבים. וזה קשה לשמור על שפיות במקום כזה.
לאנה יש יומולדת בעוד כמה שעות, לא קניתי כלום, לא חשבתי על כלום, אין לי מושגאם בכלל אני ממש מתלהב לבוא. ברור לי שאני אבוא. לא קניתי לה כלום כי פאק לא היה לי רגע לחשוב על זה בכלל. כל הזמן אני צריך לעשות משהו וזה מציק לי מאוד. מזלי שמעכשיו, מסוף פסח, אני לא ממש צריך להגיע לתיכון... כי ככה זה י"ב בסוף השנה. אולי זה יקל עליי קצת. אבל מצד שני עכשיו חופש וזה לא מקל עליי בכלל...
נראה איך אני אשרוד...
(נטלי דברי איתי הכי מהר שאת יכולה באייסי) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה