חמצן

 היום היה בסדר. לא שקעתי בתהומות חוסר המשמעות של החיים האלה.

אפילו הייתי די מחוייך ושמח בעבודה. פאק, מה הפכתי להיות שאני נהנה בעבודה שלי. בע.

מפחיד, תמיד פחדתי להזדקן ולהפוך לאיזה יצור משרדי שכזה. מעונב, מחויט, עם בושם של זקנים ושעון של מבוגרים ובדיחות לא מעודכנות לא מצחיקות. עם ״חברים לעבודה״. גועל נפש. דוחה בעיני. למה? כי זה מזוייף וזה תחליף זול לחברים אמיתיים.

מצד שני, אחרי מה שהחברים האמיתיים שלי עשו לי... אולי עדיף חברים שאני יודע בוודאות שהם מזוייפים.

היום היה בסדר, מכרתי ועבדתי והבאתי את היעדים וההישגים שלי להיום, ואולי אפילו קצת אקסטרה בהתחשב בעובדה שאנחנו בפאקין מלחמה והכל פה מתפורר ולאנשים אין עבודה יותר. אפשר להגיד שמרוצים מהתפקוד שלי במקום העבודה הטרי הזה (חודשיים וחצי).

אני יושב וכותב לבד בחדר בזמן שאני מקשיב לאלבום החדש של בלינק 182 בפעם הראשונה. כמה רגעים של ילדות והתבגרות הם ליוו אותי, אפילו שפאנק-רוק מעולם לא היה הקטע שלי, משהו בסאונד שלהם, באנרגיה המתפרצת הלא מתפשרת, המתבגרת הנצחית, פיטר-פנית שכזו, מזכירה לי שאני חי. שאני מורד, שאני הולך עם מה שהלב שלי אומר, שאני קשוב לקולות הפנמיים של דופק הלב שלי, של הרגשות המפעמים שבי, של המפל הפראי הירוק-עד שהוא הלב שלי. שאני עדיין חי, שאני לא הגופה, העיתון של אתמול, השלד, האפור שאני חושב שאני, לפעמים.

שאני עדיין הילד, הבועט, המתבגר, חסן הרסן, חסר המעצורים, שלא שם זין על שום דבר חוץ מהאמת. שאני עדיין אותו אחד שהיה מתבונן בטבע, בפרח, בעיני היונה, בכנפי הזבוב, בשקיעה, בשמיכת הכוכבים בלילה, בלהבת הנר, במדורה בל״ג בעומר, שחי ונושם ושותה את מימיו העמוקים של הלב שהוא אני. שהילד הזה הוא אני.

הילד שבנה לו עולם פנימי, כדי לשרוד את התופת שקראו לה ״הבית״. הילד הזה שניצל והפך, למרות כל הטראומה שמסביב - לתמצית של כל מה שטוב בעולם הזה. לנקודה של אור, בשביל עצמו ובשביל אחרים. לנקודה של אהבת אמת. לנשיקה בוערת בלילה, לחיבוק חם ועוטף, לליטוף שאינו משתמע לשתי פנים, לאחיזת ידיים מול הנוף, לכתף שעליה תוכל לשים את ראשה ולבהות איתי בחלל. הילד הזה עוד קיים.

והאמת, זה מטורף להגיד - רק פה אני פוגש אותו. רק פה אני פוגש את עצמי. מול מסך לבן, על המקלדת, עם מוזיקת מרד ברקע שתתאים למצב הרוח הנוכחי שלי. מפרסם את מה שקרה לי היום ושומר על אנונימיות מוחלטת. שיהיה לי לקרוא אחר כך, שיהיה למישהו להיכנס לעולמי ולמצוא את עצמו, ולרגע אולי רק לרגע קט - שנינו נרגיש שאנחנו לא לבד. שהמציאות היא זו שלא שפוייה ואילו אנחנו הנורמטיביים. שמצאנו את עצמנו. ואנחנו נוצרים את הרגע, זה את זה או זה את זו, לעד, לנצח נצחי נצחים כי אנחנו יודעים מה האחר מסמל עבורנו - שאנחנו טובים. שאנחנו יותר מסתם ״בסדר״ שאנחנו טובים. שאנחנו חיים ופועמים ומגיע לנו להיות אושר.

אמן