הם לא מכירים את תחושת הטראומה הזו. חוסר האונים של הילד, המבועת, הבוכה, הזועק. זה מה שעושות לי צעקות, חילוקי דעות קולניים, ויכוחים, קטיעת משפטים. זה הטריגר שלי. טריגר מאוד יום יומי כאן בישראל הקטנה, במקומות עבודות, ברחוב בכל מקום. או מגע בלתי צפוי, אפילו סתם תוך כדי שיחה כשמישהו נוגע לך ביד או בכתף. מגע לא צפוי מקפיץ אותי.
אולי זה מזכיר לי את המכות שקיבלתי בתור ילד. רגע הסטירה ההולמת בלחי, אצבעות, עצמות, טבעות... מה שיש על היד באותו רגע. מיצי בצל וקצת פטרוזיליה, מיץ לימון, מה שיש ביד באותו רגע. מים מהברז, קטשופ ששכפתי בטעות על הרצפה, מה שיש ביד באותו רגע - פגש את הפנים שלי.
אולי זה זה.
אולי להיות האח הקטן בפער משמועתי, זה שתמיד אומרים ״אל תתערב״ ״שתוק״ ״מה אתה מתערב בכלל שב בשקט חוצפן, חתיכת קקה קטן״. אולי זה זה. אולי זה המקום שבו אני לא מסוגל שלא מסכימים איתי בצורה בוטה, שקוטעים את המשפט שלי באמצע, שנותנים לי יחס של אחד שלא מבין, שמישהו מולי עומד ומראה לי, בלי לשים לב: ״אני מבין ויודע יותר ממך ואתה לא יודע״.
טריגרים.
היום זה קרה לי. דווקא עם חבר טוב. הבנתי שאני לא יכול לשנות אותו, אני לא צריך לשנות אותו, ואני לא יכול לצפות מאנשים להשתנות. זה קרה לי בזמן אמת, בתוך כמה שניות. הבנתי שאני עובר משהו טראומתי שמשליך אותי בחזרה לילדות. אני ידעתי שזה מה שקורה כי קרה לי מה שהיה קורה לי אז כשהייתי ילד - מסתגר. מנתק קשר עין. לא יוזם שיחה. עונה רק במשפטים קצרים, מילה אחת. מקסימום שתיים. נמנע מנוכחות, הולך בדמיוני למקום אחר. זה הילד שהייתי. הנה הוא חוזר לשניה, אותו ילד פגוע. אבל משהו השתנה. הרבה יותר מאופק. הרבה יותר מאבחן. איבחון עצמי.
כנראה שלמרות הכל אני... התבגרתי.
אנשים אחרים אולי לא מכירים אותה. את התחושה הזאת. היום אני בן 35 ואני מבין שזה לא הם. זה אני. אני הכלב הפצוע שעבר התעללות וחושש ממגע, נובח על זרים וחושף שיניים. אני הכלבלב הזה.
ללמוד לקבל שזה אני, זה אצלי. ״הוא״ האדם שמולי, הוא לא משוגע, הוא לא פושע, הוא לא דפוק. הוא עושה משהו בתמימות שמאוד נפוץ ומקובל באזורים מסויימים של העולם (באזורים אחרים אולי פחות) ואני פשוט מגיב לזה בקיצוניות. כשמישהו נוגע בי באופן לא צפוי. כשמישהו עומד קרוב מדי. כשמישהו מדבר חזק מדיי. אלמנטים של הישרדות נכנסים לפעולה. תקוף או ברח. הכל בשניות, בהנד עפעף.
מפחיד אותי קצת, שאולי בטעות יום אחד יתפלק לי. תחליק לי השליטה העצמית. משהו יתפרץ. אגרוף, סטירה, דחיפה, פציעה מסוג כלשהו. גם הארנבון הכי חמוד אם תדחקו אותו לפינה הוא ישרט וינשך. קיים תרחיש שיום אחד אני אעיף למישהו פצצה לפנים. או למקום אחר. חבלה עמוקה. שיט של וייטנאם.
נשמע לכם מוגזם? הלוואי
לא רק לא נשמע מוגזם. אני רק בעשור האחרון [עשור שביעי, כן..] לומד את מה שלמדת בגיל 35. למזל ילדיי, הם לא ספגו הרבה מ"אופי הזה" שלי, למזלי. זה בזכות אמא שלהם.
השבמחק