יום שלישי, 2 בינואר 2024

עלק אמא

לך תסביר להם שהיא חולת נפש. לך תסביר להם שהיא מניפולטיבית, מחרחרת ריבים ומציתה מלחמות. אמא. פשוט בדיחה של בן אדם. היא כל הזמן מנסה להסית אותי נגד אבא שלי. לך תסביר להם, שבחיים לא היו לך הורים תומכים או אוהבים או מפרגנים. לך תסביר להם שכשאתה חושב על הבית אתה מוצף חרדות, כעס, כאב, בעיקר רצון לברוח הכי רחוש שאפשר.

אני לא אוהב את אמא שלי. הנה הוצאתי את זה מהסיסטם. אני שונא אותה, על מה שהיא עושה לי, על מה שהיא עשתה למשפחה שלנו, על זה שהיא פירקה אותנו לחתיכות, על זה שהיא הלכה למשפט עם אבא שלי ולקחה את פאקין אח שלי בתור עו״ד. תמיד היא הקורבן, תמיד היא המסכנה. גם שאני עושה הכל מושלם היא מוצאת דרך להוציא אותי מהשלווה שלי ולגרום לי לצרוח עליה. ואז היא הקורבן והיא המסכנה.

הקטע הוא, שהיא שפויה. היא מתפקדת. היא יכולה לקבוע לעצמה תור לרופא, לעשות עגלה בסופר, לשלם, לנהוג, ללכת לתיאטרון, לחוגים. היא קוגיניטיבית. אבל היא לא רציונלית, והיא בעיקר פוגעת בכל מי שסביבה. כאילו, אם היא משוגעת והיא לא שפויה - למה אנחנו לא מאשפזים אותה או מסדרים לה תרופות או משהו? טיפול, לא יודע מה, לעזור לה להתאפס. ואם היא שפויה - אז זה אומר שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה והיא אחראית להכל. הכל במודע. איך אפשר לסלוח?

עברה חצי שנה מהפעם האחרונה שדיברנו. תעבור עוד לפחות חצי שנה עד הפעם הבאה שנדבר, אם לא יותר.

כוסאמק. זה הכל בגללך. את יודעת שכמעט אין לי זכרונות טובים ממך? אני כאילו צריך ממש לגרד בראש בשביל למצוא כמה כאלה. בגדול, אם אני רוצה לשלוף זיכרונות רעים יש לי ככה, בצ׳יק. בעיקר טראומות, תסכולים וזעם שלא יודע להכיל את עצמו. למצוא לי אמא אחרת? לא תודה. מעדיף ללא, תודה רבה, הצלחת לדפוק את זה מספיק חזק בשבילי שאני אפילו לא רוצה אמא.

לך תסביר להם. ״אבל שיידי, זו אמא שלך״. כן, ואתם לא מכירים אותה.

אז ספר לי קצת עליך, אתה בקשר טוב עם המשפחה שלך? לך תסביר לה בזמן שהיא יושבת מולך ואתם בדייט - שהמשפחה שלך זה הדבר הכי כואב שקרה לך בחיים שלך ואתה לא רוצה לדבר על זה. לך תסביר לה שגם את, אם יהיה ביננו משהו רציני, הולכת לסבול מאמא שלי הרבה, הרבה מאוד. לך תסביר לה שיש לך אח שהוא חצי אדולף היטלר. לך תסביר לאנשים דברים כאלה בכלל. זין.

מה אני יכול להגיד במצב כזה? אמא שלי סוג של חולת נפש לא מוגדרת, אנחנו לא יודעים איך לקרוא לזה וזה לא ממש מאובחן - אבל תסמכי עלייף היא חולת נפש, זה בדוק. כולנו סגורים על זה 200 אחוז. אה וגם אחי.

מעכשיו אני משקר. מעכשיו אני מרמה את כולן. מה ייצא לי מלהגיד את האמת הזו? מי שטובה - תרצה לברוח. מי שלא - גם תרצה לברוח. מי רוצה להיכנס לחרא כזה.

אלוהים למה נתת לי אמא כזאת למה למה למה למה למה למה למה. מה עשיתי שהיה כל כך רע, כל כך גרוע שקיבלתי את זה. אני שונא אותה. אני שונא אותה. אם היא תמות עכשיו היום הרגע השניה הזו ממש - אני לא אבכה. אני ארגיש הקלה. אני שונא אותה. היא מקלקלת לי את החיים כל הזמן. כל הזמן.

טוטל לוס. אני ואמא שלי - טוטל לוס.

יום שבת, 18 בנובמבר 2023

על התמכרויות ועל סמים

היא שאלה אותי - איך עבר השבוע? עניתי - בחסדי ה׳, כי אם לא היו חסדי ה׳ - השבוע הזה היה נתקע לנצח. 18 ימים של נזירות. לא נוגע בסיגריות. כן שניים או שלושה ג׳וינטים. על הדרך גם הבנתי איפה הבעיה שלי עם ג׳וינט. אני אוהב לעשן כשזה בא בטוב, אבל זה יכול גם לבוא מאוד לא טוב. איפה האיזון? ג׳וינט אחד יכול להוציא אותי מבאסה של חודשים שלא עוברת. אבל גם להכניס אותי לפינות לא טובות.

הבנתי מה מקלקל לי - לזרום לג׳וינט. שאכטה לא מתוכננת באמצע היום או באמצע השבוע או סתם באמצע התוכניות = דופקת לי את התוכניות. אני כמו בלון הליום והג׳וינט הוא כמו מספריים. ולפעמים אני כמו משקולת כבדה קשורה בחוט אבל הג׳וינט עדיין מספריים. גוזר אותי. נותן לי לעוף, חותך את כל רצף התוכניות שהיו לי, ולפעמים תוכניות ממש קטנות כמו להתקשר למישהו או לכתוב איזה שיר. ולפעמים דברים יותר גורליים כמו לעשות כביסה או לבשל. ג׳וינט טוב צריך את הזמן שלו, מוגדר וקצוב מראש, עדיפות לשעות הערב או כל שעה שבה אין תוכניות אחריה. ועדיף אחרי שעשיתי וי כחול על כל הדברים הנחוצים להמשך התפקוד שלי כיצור חושב או כמערכת כלכלית מתפקדת בעידן המודרני.

מה לעשות, לא. בן 16 יותר שגר אצל ההורים וזולל את הארון בהתקפי מאנץ׳.

אלכוהול - כשהחלטתי לנזר את עצמי מזבל והוללות מינית בלתי הולמת - החלטתי שגם אלכוהול יוסר מהרשימה. אלכוהול הוא חבר של הרבה דברים רעים. ההחלטה לגבי אלכוהול אומרת - חופשי בשבת, כל המרבה הרי זה משובח. אסור בכל ערב שיש בו עבודה למחרת. יעני לא במוצש, או ימים א-ד.

סיגריות - הרס לגרון שלי. ניקוטין הוא סם ממכר ומדכא מאוד, וסמוי מאוד מהעין. לא מורגש. אבל הוא סם שמחרבן את מצב הרוח ומדכא את מערכת הנשימה = סותם את עורקי החיים של הגוף ומכניס אותו לפניקה, אבל פניקה קטנה מתחת לרדאר. דופק מואץ, לחץ, קוצר רוח. סיגריות היו הולכות לי טוב עם קפה שחור, ושקט. בבוקר. או בתור הפסקה מהעבודה. או בלילה עם מוזיקה, לשחק עם העשן. בזבוז של זמן, אוויר, וזמן אוויר. וכסף. וחיים. סיגריות חברות טובות מאוד של אלכוהול, לפעמים שאני תופס ראש - הדבר שאני הכי רוצה באותו רגע זה סיגריה קאמל טובה בין האצבעות.

הבעיה היא שאני לא יודע גבולות. סיגריה אחת היום = קופסה ביום בשבוע הבא. אני נכנס ללופים, אני נהנתן, אני מתמכרן, אני צריך גבולות ברזל יציבים. אני מאלה.

--------------------------------------------

16 ימים ועדיין סופר. בשבוע האחרון הקפדתי לישון בשעות קצת יותר הגיוניות, חצות. ולאכול ארוחת בוקר קטנה כדי להגיע עם מרץ הגיוני ליום עבודה, ולא להיראות כמו מישהו שהרגע התגלגל מהמיטה, מה שנכון.

משתדל להתמקד באור, להתאמן, לאכול נכון. הדברים הבסיסיים, הגוף. הנשמה שלי אין-סופית, רוצה לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, צולל חופשי ללא מצנח, אבל זה לא עסק. צריך לאכול. צריך לישון. צריך לעשות כביסה. חיים של מבוגר? אולי. אבל מה יותר טוב, ההפך? חיים של ילד. ולא במובן החיובי. אפשר לחיות חיים של ילד, אבל לא בלי מעטפת של מבוגר. אם המבוגר יעשה את שלו -  לילד יהיה זמן לשחק ולחשוב ולצייר ולכתוב. ילד צריך מבוגר. מבוגר צריך ילד. ואני צריך בחורה דחוף.

--------------------------------------------

מאיה, התלבטתי אם להתקשר, התלבטתי אם הודעה מוקלטת ואולי כתובה. 3 ימים התלבטתי. בסוף שלחתי הודעה. כתבתי לה שהיא מקסימה והיה כיף ואני נמשך והכל, רק מה לעשות - אני הולך בכיוון רוחני שהיא לא הולכת בו וזה נועד להסתיים. זה הסתיים בהבנה הדדית וחיובית, ומשהו בהרגשה שלי אומר - שזה לא הסוף. אני מכיר בחורות כמו מאיה. אני יודע שבחורות כמו מאיה - הדבר שהכי מרטיב לה את המעיין - זה שגבר כמוני מפנה גב ללכת. חודש-חודשיים מהיום היא תנסה להזרים אותי ליין וג׳וינט אצלי בדירה, הכל על חשבונה רק שאני אגיד כן. היא רוצה, אני יודע, היא רוצה לדעת מה הגודל שלי, איך אני מרגיש, איך אני עושה, איך אני לוקח. מפחיד אותי שאני אהיה חלש ואני אגיד כן.

--------------------------------------------

ובשביל לשמור על תנועה קדימה בוייב החיובי, פגשתי ביום חמישי האחרון מישהי חדשה. עוד לא אתן לה שם כי אני לא יודע אם היא פה בשביל להישאר, אבל היא הרבה יותר בנתיב הרוחני שלי. דתיה עם חצאית. מדברת את השפה שאני מדבר, ומדברת אותה טוב ומהבית. עורה השחום, החייכנית, המצחיקה, יש אווירה טובה באוויר. וגם הרבה חששות. נגיד שזה זה, נגיד שאני הולך על זה, היא מסוגלת בכלל להשתולל כמו שצריך? היא מסוגלת לעשות את כל ה... טקס, נקרא לזה..? מפחיד אותי. כל תשובה תפחיד אותי אצל דתייה עם חצאית, חח.

--------------------------------------------

הדם זורם, למטה
חזק.
הידיים זו בזו
הנשימה מתעמקת.
עוד לא. עדיין.
אני שומר אמונים
לך, כמו שאני רוצה שתשמרי
לי?
השעות הריקות.
המיטה הריקה.
עינוי.
מחכה ללשון שלך,
לידיים, לרגליים
וכל מה שבין לבין.
הדם זורם, למטה
חזק.




יום שני, 13 בנובמבר 2023

בנתיב רוחני

כל מה שאני עובר, בסה״כ שיקוף של המצב שלי כלפי החסד של אלוהים. לפתע מתבהר לי. כמה פשוט. כמה סימטרי. כל מה שאני מרגיש זה כי אני לא מאוזן כלפיו.

כשאני בלחץ - זה כי אני לא בהודיה.

כשאני בפחד זה כי אני לא באמונה.

כשאני בכעס שנאה וריחוק זה בגלל שאני לא באהבה.

כשאני בייאוש זה כי אני לא במכיר בחסד הענק שעוטף אותי.

כשאני לא מוצא אהבה זה כי אני מפזר את עצמי, הולך אחרי אשליות.

בעבודה היה יום לא טוב. מסמכים התחרבשו ונמחקו לי, הכל לפח. הרגשתי את החזה שלי סוגר עליי, לחץ וחרדה עוטפים אותי כמו צמח מטפס. הפסקתי כבר לפני חודש סיגריות, אז לא בא בחשבון להישבר עכשיו. תחושה שאין איפה להסתתר.

מאיה היא פשוט לא מה שאני מחפש. מעניין לדבר איתה, ונכון גם מצחיק, והיא מושכת אותי ובא לי ללטף אותה בין הרגליים שעות. הנשיקות שלה היו עסיסיות ועדינות. העור שלה חלק ועדין וקטיפתי, הלשון שלה מחפשת את שלי. ועדיין - בחיים לא יהיה ביננו את החיבור הבין-גלקטי של הנשמות במסע. ואני מוכרח לשחרר אותה.

12 ימים של סגפנות עוברים עליי, בלי אישה, בלי מגע. אני כורע ברך ומזכך את נשמתי באור הלבן העליון. 

אולי מחר אקום מוקדם סוף סוף. כבר שנים לא מוצא פיתרון לתופעה. בלילה אני לא רוצה לישון, בבוקר לא רוצה לקום. אולי ארוחת בוקר, אולי מוזיקה רועשת. אולי ללכת לישון מוקדם כמו ילד טוב ירושלים. אולי כל התשובות נכונות. 

אולי זה משבר אמצע החיים. או קרקעית המינוס בבנק או המלחמה או שנות ה-2020. או אלוהים.

--------------------------------------------

אני חולם להיות אחד כזה, שקם מוקדם בבוקר, מנקה את הראש, מתחבר למקור אנרגיה, מתחיל את היום במשהו חיובי. מצטיין בעבודה ומביא את החמש ספרות שלו בשקט. חוזר הביתה לחיים מלאי תוכן, עיסוק ומשמעות וחיי חברה. לקחת את עצמי לחופשה או לטיול או למלון או לטיפול. מסאז׳ פסיכולוג, ואולי אפילו גם וגם בשביל להרגיש איך זה ביחד. 12 ימים שאני שומר על עצמי לא לחבל בעצמי. בנתיב רוחני. האמת, ככל שהימים מצטברים אני מתחיל להאמין שיש סיכוי.

--------------------------------------------

אולי אני אסיים כבר את הריב הזה עם אמא. זה ממילא תמיד היה התפקיד שלי להיות המבוגר האחראי מביננו. אוליי אני אתחיל לקחת יותר אחריות על עצמי ועל החיים שלי. ממחר.

יום רביעי, 8 בנובמבר 2023

מה זה להיות בלוגר בשבילי?

בשביל לענות על השאלה הזאת, צריך לחזור אחורה בזמן 20 שנה, אז הייתי בן 15, מפורק מהתאהבות ודיכאון של גיל הנעורים, עם הורים שלא מתעניינים בי בכלל וסביבה שבה כל החצנה של רגש עלולה להתפרש כחולשה, וכהזמנה לכיפכוף. מוקף חוסר הבנה, חוסר רגישות ואטימות כללית. תחושה שאף אחד לא מבין אותי. 

יום אחד, לא יודע למה ואיך - התגלגלתי למה שאז קראו לו ישראבלוג. והחלטתי לפתוח בלוג שהוא יומן אישי, ולכתוב בו על כל מה שקורה לי, מה אני חווה/עובר/מרגיש. זה היה נחמד במשך חודשיים, לכתוב על זו שהייתי מאוהב בה וכמה אני רוצה שהיא תיפרד מהחבר המטומטם והמכוער שלה, ותהיה איתי ואז אני אתייחס אליה כמו למלכה. זה היה נחמד - עד שיום אחד החבר שלה הגיע לבלוג שלי והשאיר שם תגובה.

הרגשתי איך כל סודותיי נחשפים, איך אני חשוף וחלש ונרצע מול כל התיכון שלי. ומייד מחקתי את הבלוג והחלטתי - לא עוד. החלטה אמיצה ונחושה לנער בן 15. זה לקח בערך שבוע-שבועיים עד שהבנתי שיצאתי טמבל, ולמה מי הוא בכלל, ואני כן אפתח בלוג אבל הפעם אני אהיה חכם. אני צריך לפתח בלוג באופן הכי אנונימי וחשאי שאני יכול. להמציא לי שם כינוי, להחליף את כל השמות של הדמויות בחיים שלי, כדי שאף אחד לא יזהה, להקים אימייל שיהיה מיועד רק לבלוג, לוודא שאני נועל הרמטית כל סיכוי שמישהו יצליח לקשר בין הבלוג לבין הכותב.

ככה יכולתי להמשיך להיות הנער המתבגר, שמשתף בכל מה שעובר עליו, ומקבל בחזרה עזרה, עצות, אוזן קשבת, וגם נותן ומעניק מעצמו. הרבה בלוגים קראתי וייעצתי או רק הזדהיתי ושלחתי חיבוק. זה נתן לי המון כוח לדעת שיש שם עוד ילדים שעוברים דברים דומים. אהבות נכזבות, תסכולים בבית, קשיים בבית הספר, כל מה שלא יכולתי לפתוח מול אף אחד בשיחה. אז לא היה תקציב לפסיכולוג וזה גם היה סטיגמה ממש שלילית באותה תקופה. אז מה עושים עם כל הרגש הזה? הייתי חייב לפרק את זה איכשהו.

באמצע שנת 2008 כבר הפסקתי לכתוב, אבל הנה אני היום. התבגרות שניה? משברים? לא יודע לתאר את זה במדויק, אבל כל מה שאני יודע בוודאות זה שאני עומד להתפוצץ. שהניכור בין העולם הפנימי לעולם החיצוני כבר עובר כל גבול ואני מוכרח למצוא איזון. וזו הדרך שלי לאזן.

אז בשבילי, להיות בלוגר זה ממש לא אומר את מה שזה אומר אולי בשביל חלק מכם. וזה בסדר. בפעם האחרונה שבדקתי - אין חוקים. מותר לי, להיות נפש פועמת ורוחשת, לב פועם ומדמם, שמשתף באנונימיות את כל מה שאני חושב ומרגיש. בסגנון כתיבה חופשי מה שבזין שלי באותו רגע. זה החופש בשבילי. זו החירות האולטימטיבית. האדם הראשון שהרים דף ועט וכתב משהו אישי - לא עשה את זה כדי לקבל דירוג 5 כוכבים באיזה אתר בלוגים. הוא עשה את זה כי הוא לא יכל שלא לעשות את זה. כי הוא עמד להתפוצץ. וגם אני עושה את זה - בדיוק מאותה הסיבה.

אם זה לא מתאים למישהו - הכל בסדר, אני לא נעלב. כל אחד ומה שעושה לו את זה. זה בדיוק היופי - כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. פעם היו בישראלבוג פקאצות שכותבות על תקציר על פרקי טלנובלות, או בלוגים שמתמחים בעיצוב גרפי, או פנטזיות מיניות. והיום אנשים כותבים על פוליטיקה ועל המצב ועל כלכלה ועל נשיות. ואני כותב כדי להוריד את העומס הנפשי שלי גם, איך אמר פה מישהו - לאוורר. אז כן, אני כותב בשביל לאוורר. ומפרסם כי זה חלק מהאור שאני מפיץ בעולם.

שיידי

יום שלישי, 7 בנובמבר 2023

שמישהו יסביר לי מה נסגר

מנסה לשים את זה בצד, ולפתוח דף חדש. להתבגר מהייאוש שלי, לחזור אל מי שהייתי. עמית הציע לחזור קצת אל עיר מגוריי, לבקר בנופי הילדות, לראות קצת חברים מפעם או במילים אחרות - להיזכר קצת מי אני. לך תסביר לו שהחברים מפעם מקריחים חלקית עם כרס בירה, שניים וחצי ילדים והדבר האחרון שיש להם זמן או אנרגיה אליו - זה לעזור לרפא את התחת המיואש שלי. עמית בן 22, אח יקר, גבר גבר - אבל במושגים מסויימים עדיין ילד. אבל אחשלי על מלא. באש בדם.

מנסה להתמקד בדירה החדשה שאני עובר אליה עוד מעט עם רמי, שגם הוא אח יקר. סוף לנדודיי.

--------------------------------------------

במהלך השנתיים האחרונות הייתי סוג של הומלס. גרתי בתוך העסק שלי, בלי שאיש יודע. העמדתי פנים שאני גר במקום אחר, לא נתתי לאיש לדעת את האמת, חוץ מבודדים, וגם אותם השבעתי לשמור על הסוד. עשיתי כביסות במכבסה ציבורית, ישנתי על מזרון ספוג על הרצפה, המתנתי מחוץ לעסק בזמן שאחרים שכרו אותו ממני - הסתובבתי סהרורי ברחובות, נעול מחוץ לבית של עצמי. והכל - בשיא השושו. אבא ואמא לא יודעים. אחותי - סיפרתי לה רק לפני 3 חודשים. השארתי את זה הכי חשאי שיש. ואולי זה חלק מהנטל, המשקל הזה שכבר לא יכול לסחוב יותר. ״הסוד״. לא יודע איך לתאר לכם את זה, שאני צריך להזיז ערימות של ציוד כדי להתקלח. או לנסות לישון בזמן מהחדר השני מרעישים בלי הפסקה. או להשתין ברחוב על בסיס יום-יומי. ולהיות נעול מחוץ לבית של עצמי. או לתת לאנשים מפתח לבית שלי, והם נוגעים לי בדברים ואפילו לא יודעים שהם נוגעים לי בדברים. או להחביא את הכביסה המלוכלכת שלי בארונות של העסק. או ללבוש את אותם בגדים במשך כמה ימים רצופים. או לחיות על מלפפונים עייפים חצי כוח, אורז לבן וקטשופ.

אבל היי מה אני מקטר הלו, מלחמה.

--------------------------------------------

אז כן, תקופה חדשה בפתח. מחר הולכים לחתום על דירה. דירה נורמלית, כזו שיש בה מכונת כביסה וגם שלא צריך להחביא את המברשת שיניים. כזו שאפשר להשאיר בה את המצעים על המיטה, כי המיטה היא לא הכורסה במשרד. אני אצטרך לשלוח יד עמוק עמוק לתוך הפנסיה שלי כדי להחזיר את החוב שצברתי ב-5 השנים האחרונות של העסק. חוסר האיזון הכלכלי נוגס לי בשקט הנפשי, גוזל ממני את המוזה. זה לא עצב, זה דיכאון. זה שיתוק, זה נעילה מרכזית. תודה אלוהים שיש עדיין בלוגים בעולם הזה, ואנשים משועממים מספיק בשביל אשכרה לקרוא את מה שאני כותב ועוד להגיב על זה ☺

--------------------------------------------

הייתי היום בחתונה בבית כנסת. פעם ראשונה. קונספט מענייין, מאוד פיור, מאוד ריל. באתי עם ג׳ינס קרוע, רק בדרך קלטתי שאני עם ג׳ינס קרוע. הייתי שמח ומאושר בשבילו, בשבילם. בכל זאת, התפללתי בדמעות לאלוהים שיזכה להתחתן, הבחור בן 41. הצליח לו טוב, מצא יפהפיה מתוקה שרואים שיש ביניהם וייב טוב. ואני שמח בשבילם. רק מדוכא בשבילי. שאין לי מושג אם אני דתי או חילוני, אני מתנזר או חובב פורנו סטיות, אם אני רוצה אישה אחת או את כולן ביחד אצלי במיטה, אם אני איש רוחני או חתיכת טינופת שכפופה ליצר שלה. כנראה שאני קצת מהכל, וכנראה שאני אצטרך, כמו תמיד - לבחור. ואני בוחר בטוב. אני תמיד אבחר בטוב, וגם אם אני בוחר בלא טוב - זה כי לא הצלחתי לבחור בטוב. כי לא הייתי חזק מספיק.

שיידי, אתה תצטרך לקבל ולהבין את זה, שהחיים זה לא לעשות שלישיות כל היום במיטה ביום העצמאות ולהסתובב בתל אביב כמו טווס. שהחיים זה לא מה שראית באף סרט - הוליוודי או למבוגרים בלבד. שפנטזיות מיניות זה נחמד, אבל זה בטוח הארוך משאיר אותך מרוקן מתוכן. שהחיבור האמיתי החזק העמוק, בשילוב אצבעות, במבט בלי מילים, בצחוק המתפקע ובהבנה ההדדית, בהומור המשותף, בריבים קולניים ובפיוס, בנשיכת שפתיים ובלא מעט שתיקה בכפייה - שם זה נמצא. באיפוק, בצמיחה רוחנית. שלא יעזור לך - אתה לא תכניס את הבולבול שלך לכל החורים, או לחצי מהחורים או אפילו שליש או רבע או עשירית מהחורים שאתה רוצה. מתישהו, שייידי - אתה תצטרך להסתפק בחור אחד. או שניים. או שלושה - אבל באותו הגוף. זהו, זה מה יש חביבי. תתמודד עם זה, תגדל זוג ביצים ותתבגר כבר. אתה לא הולך לתת לזה לייסר אותך עד סוף חייך, נכון? כי זה מה-זה ילדותי. ולא, כנראה שלא תהיה אף אחת נורמלית שתסכים. מקסימום שבמקסימום - אתה תמצא מישהי שתסכים לא לדעת.

איזה פלונטר. אתה מצד אחד רוצה מישהי כמוך - רוחנית, מחוברת לזהות שלה, לשורשים, ערכים של פעם, מדברת עם אלוהים על בסיס - ומצד שני אתה רוצה לשחרר בכל מה שזז. שמישהו יסביר לי מה נסגר איתי. האם ההפכים האלה יכולים לחיות בשלום זה לצד זה? או שאחד חייב להרוג את השני, ורק אז יהיה פה שקט?

יום שבת, 4 בנובמבר 2023

כן כן - לא לא

בשישי קיבלתי הקף דיכאון וזעם. על המינוס האינסופי בבנק, על המצב הכלכלי המזויין שלי, על זה שהמלחמה באה והנחיתה עליו עוד מהלומה שגם ככה לא יכולתי לעמוד בה. אני בן 35. אין לי בית, אין לי רכב, אני מחליף עבודות, אין לי חסכונות, החלומות שלי - עוד לא התגשמו. האנרגיה להגשים אותם הולכת ומתפוררת. אין לי זוגיות. אני משלם כלכלית על טעויות מהעבר, מתגעגע לאקסיות, חשוף כלכלית, רוחניות - מכל בחינה אפשרית אני מרגיש פגיע.

יהיה טוב, שיידי. תזכור ותזכיר לעצמך.

אני מנחם את עצמי בבלוג הזה. בעובדה שיש לי עדיין מקום לפרוק בו את הכל, להוציא את כל המילים שאני לא מעז להוציא בקול. ואז לקרוא. זה כמו לקשקש על דף ואז להסתכל מה יצא ולאבחן את עצמי. אני מנחם את עצמי בזה שאפילו שאני מאוד מיואש, מאוד מאוכזב, מאוד רצוץ אנרגטית - עוד לא התייאשתי. נכון, אני בדיכאון, אני מתעורר בבוקר ורוצה לחזור לישון, ואין לי כוח לשיחות עם בני אדם, ואני מזייף את זה ממש טוב כי אני שחקן מעולה, אז אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אפילו אני, לפעמים.

ממשיך לקרוא בבלוג הקודם שלי בישרא-בלוג מ-2004, חושף חלקים באישיות שלי שהיו קבורים מתחת להריסות שהרסו אותי השנים. ומגלה גם שהמציאות לא בדיוק הייתה כמו שאני זוכר אותה. בנות רצו אותי. רצו. גם היום רוצות אותי. זה אני שלא רציתי. וגם היום לא בדיוק רוצה. 

---------------------------------------- (ממש לא תקין שאין פה קו מפריד נורמלי כמו בישרא)

לפני כמה ימים, החלטתי ב-2.11 על 30 יום ללא סמים, ללא עישון, ללא שתיית אלכוהול בערב לפני יום עבודה, ללא פורנו, ללא אוננות, ללא להתקשר ליזיזות מהעבר. וכמובן ש-5 דקות אחרי שהתקבלה ההחלטה - יזיזה שולחת הודעה אם בא לי שהיא תבוא אליי לשתות ולעשן ולזיין אותה. מושלם, לא? דחיתי את הבקשה, אמרתי שנסעתי להורים לסופ״ש. שזה שקר גס ביותר, כי כל מי שמכיר אותי קצת - יודע שאני לא מסוגל לבלות סופ״ש עם ההורים שלי.

ביום חמישי שעבר נישקתי את מאיה. מאיה היא בחורה חמודה, עם קול מתוק, חיוך תמים, נאיביות שמזכירה לי את ימי ההתבגרות הטובים שלי. היא בת 27, כן, קטנה ממני ב-8 שנים. יש לה עור חלק ונעים לליטוף. ואני מרגיש את זה עליה - אני מרגיש שבדבר אחד היא כמוני - היא נותנת את כל הלב באהבה. הכל-הכל. פלוס אדיר. בשורה של המינוסים? אז ככה:

  1. מדאיג אותי שהיא אוהבת לעשן ג׳וינטים - אולי יותר ממני. כאילו, על בסיס קבוע. מצד שני - אין לה אופי של סטלנית. לפחות לא ממה שאני קולט.
  2. מדאיג אותי שהיא זמרת. לא רוצה זמרות, מצד שני - זה ממש בקטע של תחביב מבחינתה והכי לא מקצועי שיש.
  3. אה ומסתבר שהיא נפרדה לפני 3 חודשים ממישהו שאני מכיר. עם חברים משותפים והכל.

יש לי וייב איתה. יש קונקשן, העניין הוא - לא יודע מה העניין. אני לא מאוהב מעל הראש כמו בתחילת קשר בד״כ, אבל אולי זה דבר טוב. היא מתוקה ואני לוקח את זה בזהירות - וזהו. כן כן - לא לא. 

זה לא הכי מה שאני מאמין בו. או מה שאני רגיל לחשוב שזה ״הטוב״. אני רגיל להתאהב עד כאב ודמעות, ואז לא להשיג. או הפוך - לאהוב בכל הכוח, לשים אותה על מגדל בבל - ואז לאכול חרא כשהיא הולכת. אולי עדיף לא לעשות את מה שאני רגיל. אולי עדיף להיות מאלו, שכל הזמן מחליפים בנות זוג ואף פעם לא היו לבד מהתיכון, או משהו כזה. הלב שלי פצוע מדי, אני מעדיף ללכת על בטוח.

מה כבר יקרה? מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות? יהיה לי סקס, ונשיקות, וצחוקים, ושיחות, וליטוף, וחיבוק. אני צמח שזקוק לחום, אור ואהבה. עדיף להיות בשמש. ולך תדע, שיידי - אולי אפילו בסוף אתה תגלה - שזה היה זה. מקסימום - יהיה לך רומנטיקה כמו שלא היה לך הרבה זמן, ואז תמצא משהו יותר טוב - ותחליף. מיליוני אנשים עשו ועושים את זה - וזה מצליח להם. גם לך מותר. 

מגיע לי להרגיש טוב, מגיע לי להרגיש אהוב, מגיע לי להרגיש גבר, וגם אם זה לא ״זה״ - אז ניסיתי, התקדמתי הלאה. יותר קל למצוא את אהבת חייך כשאתה תפוס. עובדתית. אני מוכן לעשות את זה: אני מוכן לשים את עצמי במקום הראשון - גם אם נדמה לי שזה על חשבון אחרים. אם זה לא יהיה זה - אני אכין תוכנית ב׳ ואמשיך הלאה. מותר. העולם לא ייחרב, אני לא אסתובב ברחובות עם אות קלון.




יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

מצאתי את הלב שלי

 אני עדיין קורא חלקים ממני מהבלוג הישן שלי בישרא-בלוג. עצרתי בחודש אוקטובר 2005! לפני 18 שנים. הייתי בן 17. אני מנסה להבין למה תמיד היה לי כל כך קשה עם בנות, במיוחד בתור נער. הייתי חושב על זה, 24-7, לועס את זה מכל הכיוונים, בניתי תיאוריות שלמות על מה ואם ולמה ואיך ואולי והאם... ואז... ברגע האמת. קיפאון. אימה. למה??? למה זה כזה קשה? למה לאחרים זה כל כך פשוט ולי זה לא? אני טוב, נשבע שאני טוב. בן אדם טוב, אוהב, מכיל, אמפטי. למה זה כזה משתק אותי?

היום אני בן 35, על גבול הייאוש מאהבה. נשאר לי אולי עוד אחד לבזבז במחסנית, עוד התאהבות אחת ודי. פורש לדוקים. כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בקשרים חסרי פואנטה חסרי משמעות. זה היה כל כך פשוט בשבילי, לנשק ולשקר. טוב, לא באמת לשקר, אבל להעמיד פנים, לשחק את זה. כשזה ריק מתוכן וריק מרגש וחסר כל משמעות -זה היה עובד לי כל כך טוב. גם היום זה עובד לי ממש טוב, בגלל זה אני כבר משתדל לא לפתח קשרים חסרי משמעות כאלה. זה פוגע בי בטווח הרחוק. 

אני לא מצליח להבין למה, הדפוס הזה חוזר כבר 20 שנה במצטבר. קשרים חסרי משמעות, פיזיים בלבד. אפשר להגיד שזכיתי להיות ב-3 או 4 קשרים שבהם אהבנו באמת. והם לא שרדו. וכל כך הרבה קשריים פיזיים בלבד. נכון, זה צורך, ברור. אבל, כוסאמק. הלב המחורר שלי, הלב הפצוע והמדמם שלי, מה יהיה עליך. 

כנראה שאני לא אמצא תשובה לזה. ואולי לא צריך. לא צריך להתעסק בעבר, רק להתקדם לעתיד יותר טוב.


-----------------------------------


אני כל כך שמח שמצאתי אותי. את עצמי. את שיידי. את הילד הנבון החכם והאינטליגנט והמצחיק והמלא-חיים שהייתי. ועדיין. אני לא מספר לאף אחד שמצאתי אותו. אני לא מגלה לאף אחד למרות שאני ממש רוצה לפעמים. בא לי להגיד לחבר ״שומע אחי, מצאתי מלאאאא קטעים שכתבתי ביומן סודי מלפני 20 שהייתי בן 15. אתה לא מבין איזה מטורף זה!״

אבל לא, אני לא עושה את זה. זה שלי. זה רק שלי. אפילו לא מזיז לי מה יחשבו מה לא יחשבו. זה שלי וזה רק שלי וזה המקום הפרטי הסודי שלי ואף אחד לא יכול להבין את זה. ומי שיכול - לא צריך. זה שלי שלי שלי שלי שלי! אני מחייך כשאני כותב את זה, חיוך אמיתי שלא היה לי כזה הרבה זמן.

בכלל, אני מרגיש שאני מוצא את עצמי בזמן האחרון, שאני יותר אני. הסתפרתי, הורדתי מלא מהזקן הזה מסיכות על מסיכות. חיצוניות. ככל שהתעסקתי במראה החיצוני שלי יותר - ככה פחות היה לי ביטחון. איזה הזוי זה. ועכשיו אני עם שיער קצוץ וזקן קצוץ, הורדתי איזה קילו שיער מהפנים. אני נראה כמו החייל שהייתי, כמו הנער שהייתי בערך באותן תקופות קסומות של ישרא-בלוג 2004. מרגיש חי, מרגיש פועם ומפכפך כמו מעיין טבעי מקפיא מהגולן.

מרגיש שהחלקים שלי התחברו. שמצאתי משהו שאני לא אוותר עליו לעולם - מצאתי את הלב שלי.

יום חמישי, 26 באוקטובר 2023

טראומה היא כמו צלקת שקופה

הם לא מכירים את תחושת הטראומה הזו. חוסר האונים של הילד, המבועת, הבוכה, הזועק. זה מה שעושות לי צעקות, חילוקי דעות קולניים, ויכוחים, קטיעת משפטים. זה הטריגר שלי. טריגר מאוד יום יומי כאן בישראל הקטנה, במקומות עבודות, ברחוב בכל מקום. או מגע בלתי צפוי, אפילו סתם תוך כדי שיחה כשמישהו נוגע לך ביד או בכתף. מגע לא צפוי מקפיץ אותי.

אולי זה מזכיר לי את המכות שקיבלתי בתור ילד. רגע הסטירה ההולמת בלחי, אצבעות, עצמות, טבעות... מה שיש על היד באותו רגע. מיצי בצל וקצת פטרוזיליה, מיץ לימון, מה שיש ביד באותו רגע. מים מהברז, קטשופ ששכפתי בטעות על הרצפה, מה שיש ביד באותו רגע - פגש את הפנים שלי.

אולי זה זה.

אולי להיות האח הקטן בפער משמועתי, זה שתמיד אומרים ״אל תתערב״ ״שתוק״ ״מה אתה מתערב בכלל שב בשקט חוצפן, חתיכת קקה קטן״. אולי זה זה. אולי זה המקום שבו אני לא מסוגל שלא מסכימים איתי בצורה בוטה, שקוטעים את המשפט שלי באמצע, שנותנים לי יחס של אחד שלא מבין, שמישהו מולי עומד ומראה לי, בלי לשים לב: ״אני מבין ויודע יותר ממך ואתה לא יודע״.

טריגרים.

היום זה קרה לי. דווקא עם חבר טוב. הבנתי שאני לא יכול לשנות אותו, אני לא צריך לשנות אותו, ואני לא יכול לצפות מאנשים להשתנות. זה קרה לי בזמן אמת, בתוך כמה שניות. הבנתי שאני עובר משהו טראומתי שמשליך אותי בחזרה לילדות. אני ידעתי שזה מה שקורה כי קרה לי מה שהיה קורה לי אז כשהייתי ילד - מסתגר. מנתק קשר עין. לא יוזם שיחה. עונה רק במשפטים קצרים, מילה אחת. מקסימום שתיים. נמנע מנוכחות, הולך בדמיוני למקום אחר. זה הילד שהייתי. הנה הוא חוזר לשניה, אותו ילד פגוע. אבל משהו השתנה. הרבה יותר מאופק. הרבה יותר מאבחן. איבחון עצמי.

כנראה שלמרות הכל אני... התבגרתי.

יום שני, 23 באוקטובר 2023

ילד

תישאר איתי

תשחק איתי

בוא נהיה חברים

יהיה לנו כיף ואף פעם לא נריב אני מבטיח

אפילו שאין לי דברים שווים שתדע שממש כיף להיות איתי

כי אני סבבה ומצחיק ואומר דברים מעניינים לפעמים ממש



חמצן

 היום היה בסדר. לא שקעתי בתהומות חוסר המשמעות של החיים האלה.

אפילו הייתי די מחוייך ושמח בעבודה. פאק, מה הפכתי להיות שאני נהנה בעבודה שלי. בע.

מפחיד, תמיד פחדתי להזדקן ולהפוך לאיזה יצור משרדי שכזה. מעונב, מחויט, עם בושם של זקנים ושעון של מבוגרים ובדיחות לא מעודכנות לא מצחיקות. עם ״חברים לעבודה״. גועל נפש. דוחה בעיני. למה? כי זה מזוייף וזה תחליף זול לחברים אמיתיים.

מצד שני, אחרי מה שהחברים האמיתיים שלי עשו לי... אולי עדיף חברים שאני יודע בוודאות שהם מזוייפים.

היום היה בסדר, מכרתי ועבדתי והבאתי את היעדים וההישגים שלי להיום, ואולי אפילו קצת אקסטרה בהתחשב בעובדה שאנחנו בפאקין מלחמה והכל פה מתפורר ולאנשים אין עבודה יותר. אפשר להגיד שמרוצים מהתפקוד שלי במקום העבודה הטרי הזה (חודשיים וחצי).

אני יושב וכותב לבד בחדר בזמן שאני מקשיב לאלבום החדש של בלינק 182 בפעם הראשונה. כמה רגעים של ילדות והתבגרות הם ליוו אותי, אפילו שפאנק-רוק מעולם לא היה הקטע שלי, משהו בסאונד שלהם, באנרגיה המתפרצת הלא מתפשרת, המתבגרת הנצחית, פיטר-פנית שכזו, מזכירה לי שאני חי. שאני מורד, שאני הולך עם מה שהלב שלי אומר, שאני קשוב לקולות הפנמיים של דופק הלב שלי, של הרגשות המפעמים שבי, של המפל הפראי הירוק-עד שהוא הלב שלי. שאני עדיין חי, שאני לא הגופה, העיתון של אתמול, השלד, האפור שאני חושב שאני, לפעמים.

שאני עדיין הילד, הבועט, המתבגר, חסן הרסן, חסר המעצורים, שלא שם זין על שום דבר חוץ מהאמת. שאני עדיין אותו אחד שהיה מתבונן בטבע, בפרח, בעיני היונה, בכנפי הזבוב, בשקיעה, בשמיכת הכוכבים בלילה, בלהבת הנר, במדורה בל״ג בעומר, שחי ונושם ושותה את מימיו העמוקים של הלב שהוא אני. שהילד הזה הוא אני.

הילד שבנה לו עולם פנימי, כדי לשרוד את התופת שקראו לה ״הבית״. הילד הזה שניצל והפך, למרות כל הטראומה שמסביב - לתמצית של כל מה שטוב בעולם הזה. לנקודה של אור, בשביל עצמו ובשביל אחרים. לנקודה של אהבת אמת. לנשיקה בוערת בלילה, לחיבוק חם ועוטף, לליטוף שאינו משתמע לשתי פנים, לאחיזת ידיים מול הנוף, לכתף שעליה תוכל לשים את ראשה ולבהות איתי בחלל. הילד הזה עוד קיים.

והאמת, זה מטורף להגיד - רק פה אני פוגש אותו. רק פה אני פוגש את עצמי. מול מסך לבן, על המקלדת, עם מוזיקת מרד ברקע שתתאים למצב הרוח הנוכחי שלי. מפרסם את מה שקרה לי היום ושומר על אנונימיות מוחלטת. שיהיה לי לקרוא אחר כך, שיהיה למישהו להיכנס לעולמי ולמצוא את עצמו, ולרגע אולי רק לרגע קט - שנינו נרגיש שאנחנו לא לבד. שהמציאות היא זו שלא שפוייה ואילו אנחנו הנורמטיביים. שמצאנו את עצמנו. ואנחנו נוצרים את הרגע, זה את זה או זה את זו, לעד, לנצח נצחי נצחים כי אנחנו יודעים מה האחר מסמל עבורנו - שאנחנו טובים. שאנחנו יותר מסתם ״בסדר״ שאנחנו טובים. שאנחנו חיים ופועמים ומגיע לנו להיות אושר.


אמן

יום שבת, 21 באוקטובר 2023

 דיכאון של 4 שנים

 אם הייתי חייב לשים את האצבע איפה הכל התחיל, הייתי בוחר בשנת 2020 והקורונה או השקר שנקרא הקורונה.

הייתה לי עבודה, פרנסה, כסף (יחסית) אופק, רצון. הכל זרם הכל עבד... הילוך מהיר 4 שנים להיום:

אני כבר שנתיים חצי-הומלס. ישן על אותו סט מצעים. גר בתוך העבודה. עובד בעוד עבודות כדי לממן את החובות שלי. אין לי חסכונות. אין לי חברה. אין לי אמון בכלום. האמונה שלי באלוהים גם היא עולה ויורדת כמו מצבי הרוח המשתנים שלי. כשנוחת עליי הדיכאון אני ייצור מבחיל.

כשנוחץ עליי הדיכאון אני לא רוצה לשמוע אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד, הטלפון מצלצל ואין לי מצב רוח לשום דבר. אני לא יודע מה אני רוצה. מה לאכול מה לשתות מה לעשות עם עצמי. הכתיבה עוזרת קצת (ממש קצת) להרגיע את הכאב, אולי לא להרגיע, אולי זה כמו שכאב פיזי - צריך להסתכל על המקום הכואב כדי להבין - מה כואב, לעשות הערכת מצב... אולי הכתיבה היא הדרך שלי להסתכל על מה שכואב ולעשות הערכת מצב. אם זה מדמם או לא, אם צריך לחתוך את זה או להשאיר את זה ככה. אולי להטביע באלכוהול, אולי לצרוב בעשן.

אין לי חברה אין לי בת זוג, הלב שלי (מה שנשאר ממנו) עטוף בניילון וקבור בתוך מקפיא. אני לא סומך על אף אחת שלא תיקח לי את הלב שלי ותרסק אותו לאלפי רסיסים, כמו כל אחת קודמת שתקעה בו סכין. אני מתחיל לחשוב שאין אהבה בעולם, לפחות לא אהבה כמו שלי. אז אני שומר את הלב שלי ואת הרגשות הרומנטיים (או איך שאל תקראו לזה) בתוך המקפיא, עד שתהיה סיבה טובה להפשיר אותו. בינתיים אני מגן עליו הכי שאני יכול.

כי נגמר לי הכוח לחיות. נגמר לי הרצון, לא מרגיש את השאיפות, לא מרגיש כלום. רק כובד, כובד אפור על הכתפיים. אפילו מוזיקה כבר לא מנחמת. אני מרגיש אבוד, נלחם על פארש.


כל כך הרבה דברים אני רוצה! ולא מאמין שאני יכול להשיג אותם יותר, לא בחיים האלה.

כסף, אהבה, בית, רכב, הצלחה, הערכה, ביטחון עצמי, כבוד.


ואולי, אתמול חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שאני מייחס לכל הנ״ל יותר מדי חשיבות. יותר מדיי חשיבות ובגלל זה אני לא מאושר - כי אין לי את הדברים שבעיני הם חשובים - כדי להיות מאושר. כי אני מגדיר דרכם את האושר וכל עוד לא יהיה לי אותם - אני לא מאושר. והקטע מטומטם הוא - שאני יודע שזה קטע מטומטם. שאני יודע שבלי בריאות (ויש לי, ברוך השם) אין אושר. אני יודע שאני בר-מזל - למרות הכל ולמרות כמה שעצוב לי ורע לי.

אני יודע שהעולם עבר את 3 השנים האחרונות בצורה מטלטלת, הכל מתהפך, הכל לא מתייצב, בחוץ מלחמות ואזעקות וחטופים ודם ועשן ושריפה, ואין אופק, אין עתיד. יש רק את עכשיו ועכשיו חרא לי בנשמה. וזה כל מה שיש. לא עבר ולא עתיד, רק חרא בנשמה.

אולי אני צריך לשנות הסתכלות. אולי אני צריך להודות יותר על מה שכן יש לי. אולי אני צריך להגדיר את האושר שלי דרך הדברים האלה הבסיסיים. אבל אני לא מצליח. אני לא מצליח לשקר לעצמי ככה.


אני רוצה אהבה, אני רוצה תשוקה, אני רוצה כבוד, אני רוצה הערכה, אני רוצה בית יפה ואוטו חדש ונקי ומהיר, אני רוצה כסף כסף כסף, אני רוצה לאפשר לי ולאשתי ולילדיי חיים טובים ויפים, אני רוצה שולחן שבת עם חלה ויין ונרות שבת ובגדים לבנים, אני רוצה את כל הדברים האלה ואני לא משיג אותם וזה משגע אותי לחשוב שאני בן 35 ואם לא השגתי עד עכשיו - אלי כבר לעולם לא אשיג. זה משגע אותי ולא נותן לי לנשום, לא נותן לי לחייך, לא נותן לי לבכות. רק תקוע ברגע הזה בחוסר אונים, בחוסר חשק וחוסר רצון. מקווה שזה יעבור אל תוך הלילה כשארדם, להתעורר כשכל זה מאחוריי (או לפחות מודחק מספיק חזק) כדי שאוכל להעביר יום בעבודה (ותודה לאל שיש לי עבודה בימים האלה).

מרגיש שאני חותר עם משוטים שבורים, בלב ים. שואל - מה הטעם? סתם להתעייף. עדיף לי לזרוק את המשוטים, לשכב בשקט, ולחכות לסוף.


עצוב לי שאני ככה. וזה תוקף אותי בערך כל 3/4 שבועות. הפעם עבר יחסית הרבה זמן מהפעם האחרונה.


אני חייב 46 אלף לבנק. יש לי משכורת פח כרגע בגלל המצב, אין לי הכנסות נוספות או חסכונות, אני מרגיש עם הגב לקיר. חסר כוחוץ, חסר מוטיבציה, חסר עתיד. אין לי כוח לבני אדם, אין לי כוח לחברים, אין לי כוח לזיונים, אין לי כוח להעביר איתה לילה חסר משמעות רק כדי שנכבה כבר את האור ונזדיין כמו כלבים. אין לי כוח למוזיקה המטומטמת שמשמיעים לי בכל מקום, לרדידות הטיפשית. אין לי סבלנות לשרמוטות חצי ערומות שמצטלמות ערומות לאינסטגרם באתרים אקזוטיים ומגדירות את עצמן ״בלוגרית״. אלוהים, אלוהים אדירים, אלוהי גן העדן והגיהנום - לאן הדרדרנו.

בא לי לצעוק - שלי נעלייך מעל רגלייך, בהמה ערומה וחצופה, שלעולם, בחיים אף פעם - לא תעזי להגיד את המילה בלוגרית בכלל! מה לך ולזה חתיכון ריקבון ריקני מהלך מוזרקת סיליקון שכמוך? יא מנפחת שפתיים בשקל תשעים. מה לך ולעולם הפנימי של הבלוגרים בכלל? מה לך ולפנימיות, עזבי - מה לך ולעולם??


וכשאני חושב על זה, שפה בתל אביב זה מאוד נפוץ, וכולם פה מחבקות מחבלים היפיות שונאות יהדות פמינאציות זה רק מדכדך אותי יותר.

אין עתיד אין תקווה אין חלום.

עלק אמא

לך תסביר להם שהיא חולת נפש. לך תסביר להם שהיא מניפולטיבית, מחרחרת ריבים ומציתה מלחמות. אמא. פשוט בדיחה של בן אדם. היא כל הזמן מנסה להסית אות...